על תסבוכת הרפז

אין ספק, ליועץ המשפטי לממשלה יש סטייל. לאחר שמבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס הפתיע אותו בדרישה לחקירה פלילית של פרשת הרפז, השיב לו יהודה וינשטיין באמצעות דובר משרד המשפטים: "לאור העובדה שטיוטת דו"ח הביקורת כבר נמסרה לידי המבוקרים, לרבות חומרים מבדיקת המבקר שהיוו בסיס

בעברית פשוטה יותר, אומר היועץ למבקר: עדיף שתפרסם את הדו"ח שלך, כי לחקירה ממילא לא תהיה תועלת רבה בגלל השיבוש שנגרם עקב מסירת החומרים למבוקרים.

גם בעת כהונת מני מזוז כיועץ משפטי הירבה לינדנשטראוס להעביר לחיקו משימות חקירה. במיוחד בפרשות אולמרט הרבות מספור. הדירות, העטים, המינויים, מפעל סיליקאט, בנק לאומי ועוד. בחלק מהמקרים לא הבין מזוז מה המבקר רוצה ממנו, והחזיר לו את תפוחי האדמה האלה.

אבל קשה היה להשביע את הלהט של המבקר לחקירות פליליות. כשמשה לדור מונה כפרקליט המדינה, הוא מצא בו שותף ואוזן קשבת, במיוחד בגזרת אולמרט, כך שאפילו העטים של ראש הממשלה מצאו דרכם לכתב האישום הפלילי.

בפרשת הרפז אין למבקר פרטנר במשרד המשפטים. וינשטיין, מאז כניסתו לתפקיד, מעוניין פחות מקודמו באנשי ציבור, ולדור כנראה שבע כבר אחרי שטרף ראש ממשלה ונשיא מדינה.

זו בהחלט תקופה שקטה עבור הפוליטיקאים. חוץ מליברמן, שחקירתו הגיע לסיומה במשמרת של וינשטיין ואין ברירה אלא לקבל החלטה (או לפחות לנסות....).

על פניו, ועם הרבה לכאורה, חשדות פליליים בסיפור הרפז ושלוחותיו יש בשפע. המובן מאליו הוא חשד לזיוף. ובסטרטוספרה הציבורית ניתן לחשוב על הפרת אמונים ואפילו ניסיון לקבלת דבר במרמה – טרפוד מינוי גלנט באמצעות הפצת מסמך תרמיתי. וזה עוד לפני שהגענו בכלל להאשמות החדשות של אהוד ברק על שוחד.

אלא שבסיפור הזה לא רק ראיות זוהמו. בעיקר זוהמו מערכות יחסים ואמון הציבור. אנשיו של ברק זועקים בתקשורת על "פוטש" חסר תקדים בחומרתו שביצע רמטכ"ל בשר ביטחון, ואיש אינו מתרגש. לא בגלל חומרת המעשה אלא בגלל מעמדו של ברק שמצליח לנקז כלפיו כמויות מסחריות של איבה, חוסר אמון ועכשיו גם חוסר רלבנטיות פוליטית. גם לינדנשטראוס כבר לא מצליח לרגש ולהרעיד אמות ספים. לא אצל הציבור, ובוודאי לא אצל וינשטיין. לכן סביר להניח שחומרת ההתנהלות בלשכת הרמטכ"ל לא תטופל בפלילים, ועכשיו ספק אם תטופל בכלל. הבג"ץ שהגיש ארז וינר לקבלת חומרים מהמבקר מאיים לעכב את דו"ח המבקר, שבקרוב מסיים ממילא את תפקידו.

למרות ההיבטים הפליליים המשוערים, מרכז הכובד של הפרשה הזו נטוע במישור האתי והציבורי. לא כל דבר פלילי חייב להיחקר כפלילי. האפקטיביות בדו"ח ציבורי – ועדת בדיקה, חקירה ואפילו מבקר מדינה – היא הנכונה והעדיפה כאן. המסקנות יהיו נוקבות, מערכתיות ובעיקר מהירות יותר מבמשפט פלילי. אמות המידה יהיו נורמות פיקודיות-ניהוליות ולא נורמות פליליות-פרסונליות. כללי המשחק יהיו של תחקיר ולא של זכות שתיקה. במוקד תעמוד חזקת התקינות ולא חזקת החפות.

למרבה הצער, נדמה שגם התוחלת לבדיקה כזו נכזבה. הלקח האמיתי של הסיפור עבר מהכישלון הערכי במעשה עצמו לכישלון הביקורת/בדיקה/חקירה. גרירת הרגליים, השטיקים המשפטיים, מעמדם וכבודם של הרמטכ"ל ושר הביטחון, תחכומו של הרפז – כל אלה מאיימים לבטל כל אפשרות למסקנה רשמית ואמיתית כלשהי. וזאת, מאחד הסיפורים ההזויים והמסריחים ביותר שהתחוללו במסדרונות החיוניים לקיומנו.