האם גיל 29 הוא הרגע האחרון?
מהן השנים המכריעות בעיצוב האישיות? ומה יקרה למי שחושב ש-30 הוא ה-20 החדש
מהן השנים המכריעות בעיצוב האישיות? המסורת בפסיכולוגיה ובחינוך גורסת שאלה שנות החיים הראשונות, שאפילו מכונות "השנים המעצבות". תלי תיאוריות גורסות שההתמודדות עם אתגרי הגיל הרך והחוויות שעוברים בו מעצבים את תבניות ההתנהגות לכל החיים. גם לשנות העשרה הבעייתיות נהוג לייחס השפעה רבה על המשך החיים.
אך כעת עולה טענה חדשה: שנות ה־20 ומה שמתרחש בהן הן העשור המשפיע ביותר על יתר החיים. דווקא אחרי שעברנו את מהמורות התיכון והצבא, כשאנחנו יוצאים לעצמאות מרשות ההורים, כשהכל אמור להיות קצת יותר פשוט, מתחיל המבחן האמיתי. כך לפחות גורסת המומחית להתפתחות מבוגרים ד"ר מג ג'יי מאוניברסיטת וירג'יניה, שזה כחודש תופסת כותרות בארצות הברית בזכות ספרה הראשון, "The Defining Decade" (ובתרגום חופשי לשמו המלא: "העשור המכונן: למה שנות ה־20 חשובות ואיך להפיק מהן את המרב").
אני הייתי בן 20 לפני הרבה זמן. בני דורי ואני חשנו אז פער עצום בינינו לבין המבוגרים מאיתנו. חשנו שהעולם תלוי בנו ואמרנו זה לזה שאסור להאמין למי שחצה את גיל 30. ואז חצינו אותו אנחנו. היום אני פוגש בני 20 וקצת בבית ובעבודה - אלה הגילים של בניי ושל רבים מתלמידיי. אני רואה בני 20 פלוס מובילים (או מובלים) במחאות החברתיות של שדרות רוטשילד וכיכר תחריר, ואני קורא איך תשלומי הביטוח הלאומי שלהם ישלמו בקרוב את הפנסיה של דור ילידי שנות החמישים שמתחיל לצאת לגמלאות. מכל בחינה, בתקופתנו העולם אכן תלוי בדור הזה. אבל באופן מעניין, דווקא כיום רבים מבני ה־20 פלוס אומרים לעצמם שכלום לא בוער, שאפשר להתבגר לאט יותר. ש־30 הוא ה־20 החדש.
ג'יי מסבירה שלא במקרה בשנות ה־20 בוחרים מקצוע, זוגיות, מקום מגורים ודרך חיים של יזמות או דבקות במה שבטוח. יש לכך סיבות ביולוגיות, שבגינן העשור הזה הוא הזדמנות בלתי חוזרת צילום: שאטרסטוק
ד"ר ג'יי, שמרבה לטפל בצעירים בשנות ה־20 לחייהם, מזהה את התופעה, ומחברת את הנקודות לתובנה מדאיגה: הצעירים שכלום לא בוער להם לא סתם לוקחים את הזמן, באיזה גשר בין הילדות לבגרות. הם שמו את חייהם בהילוך סרק מדאיג. התיאורים בספרה מתחרזים עם תופעות מקומיות מוכרות, כגון תלות כלכלית מתארכת בהורים והריטואלים הישראליים של שנת שירות לפני הצבא וטיול מוצ'ילרוס אחריו. אזהרותיה, עם זאת, חדשות.
ג'יי מסבירה שלא במקרה בשנות ה־20 בוחרים מקצוע, זוגיות, מקום מגורים ודרך חיים של יזמות או דבקות במה שבטוח. יש לכך סיבות ביולוגיות, שבגינן העשור הזה הוא הזדמנות בלתי חוזרת. המוח עובר בשנים האלה שינויים מבניים שמקנים לו כשירות שיא לקליטת דברים חדשים. מי שרוצה להיות בקיא ומנוסה בתחומו בגיל 40 צריך לטעת את היסודות שני עשורים קודם לכן. האנרגיות והבשלות האישית להורות נמצאות בשיאן, ומתברר שתקופת הפוריות קצרה משנדמה.
ג'יי משלבת מחקרים ומקרי מבחן עם מטופלים כדי להזהיר מפני הגורל שמצפה לדבקים במשפטים כגון: "אני עדיין יכול לעשות הכל", "עדיף לחכות מלבחור" ו"ממילא כולם בפייסבוק מצליחים ממני". היא קוראת להפוך את העשור הזה
לעשור של מיקוד ומחשבה תחילה. כמה מבקרים תיארו את ספרה כ"אבא עשיר, אבא עני" של החיים האישיים: ספר שאינו ספר עזרה עצמית קלישאי, אלא הצצה קרה לכוחות שמניעים את העולם, שמלווה בהמלצה לא מתחנפת: פעלו עכשיו או התחרטו אחר כך.
ואולי המחשה קולעת אחת היא בגישתה של ג'יי למגורים משותפים לפני הנישואים. במה שנראה כשמרנות מפתיעה, ג'יי קוראת לשנות את הנורמה הרווחת. כאדם מודרני ופלורליסט נרתעתי מיד מגישתה, ואז קראתי את הנתונים, שהציגו קשר משכנע בין מגורים ללא נישואים להידרדרות הזוגיות והמשפחה. אני לא רוצה להסכים עם המסקנה, אבל היא שם. וגם אם אתעלם ממנה, היא מתחברת לעוד נתונים, שחוזרים לאותה שורה תחתונה: מי שרוצים לחיות חיים מאושרים יותר צריכים לקחת את עצמם ברצינות גדולה יותר, דווקא בגיל 20.
