הכל נשאר במשפחה?

"זו שוב הכלכלה, טמבל", האמרה השחוקה תחזור להתנוסס מעל מסכי הבחירות של המתמודדים לנשיאות ארה"ב. בבחירות הקרובות הדיון כבר לא נוגע להצלת הכלכלה הגדולה בעולם, אלא עובר דווקא לחלוקת הנטל בין האזרחים האמריקאים העשירים המחזיקים בחברות, לבין אלה מעוטי היכולת.

נושא פוליטי רגיש שיהפוך גם הוא לקלף מיקוח בבחירות הקרבות - הוא נושא הרווחים הכלואים של החברות האמריקאיות מעבר לים. כשהגירעון הממשלתי תופח ויחס החוב לתמ"ג של ארה"ב מתקרב בצעדי ענק ל-100%, השאלה הזו היא יותר רלוונטית מאי-פעם.  

על פי הפיננשל טיימס (FT) סקרים שנערכו בקרב אמריקאים מראים בבירור כי האוכלוסייה האמריקאית רואה בחברות שמעבירות פעילות לחול "בוגדות" ולא "שגרירות", תחושה מובנת על רקע הקשיים הכלכליים ושוק העבודה החלש. מדובר גם על שינוי בהתנהגות של החברות. נתונים מראים כי בשנות ה-90 חברות רב לאומיות אמריקאיות יצרו 4.4 מיליון משרות בארה"ב מול יצירה של 2.7 מיליון משרות ברחבי העולם. בשנות ה-2000 לעומת זאת, יצרו החברות האמריקאיות הגלובאליות 2.6 מיליון משרות ברחבי העולם, אך הורידו 2.9 מיליון משרות בארה"ב. לכן הכעס בהחלט ברור.

שאלת המיסוי היא חלק קטן מהוויכוח הגדול בין הדמוקרטים והרפובליקאים בארה"ב על הנושא הפיסקאלי, אבל הוא בהחלט בין מהאמוציונאליים ביותר שניטשים בקרב ההנהגה שממשיכה להצדיק את הגדרת החוסר במשילות. אגב, שני הצדדים יודעים כי המצב הנוכחי הוא רע, ופועל בסופו של דבר להיחלשת כוחה של כלכלת ארה"ב. הם פשוט לא מצליחים להגיע להסכמה על הדרך הראויה לתיקון המצב.

הסוגיה המרכזית בויכוח של הצדדים היא אותו סעיף מס שמתגמל ללא כל ספק חברות אמריקאיות על החזקת הרווחים שלהן מחו"ל מחוץ לארה"ב, וזאת בזמן שמדינות אחרות מעודדות השקעת הכספים הללו בבית, מצב אבסורדי שמעביר השקעות וערך רב מארה"ב לשאר העולם - מצב אבוסרדי לכל הדעות.

אבל בכל זאת זה לא מונע מהנשיא אובמה ומיריבו הרפובליקאי רומני להציע רפורמות שונות לחלוטין שמבוססות על השקפות עולם שונות לחלוטין? במצב הנוכחי האמריקאים שומרים על מדיניות שכבר מזמן נזנחה על ידי כלכלות מפותחות אחרות - היא ממסה את הכנסות החברות בכל רחבי העולם ולא באופן טריטוריאלי -משמע רק בגין הכנסות שנוצרו בשטחה.

כדי למנוע מצב של כפל מס (תשלום מס גם בארה"ב וגם למדינה בה פועלת החברה) מאפשרת ארה"ב זיכוי מס בגין מה ששולם לממשלות זרות. למרות זאת, אין בכך כדי לתת מענה על המגמה העולמית שתכליתה שמדינות ברחבי העולם מפחיתות את מיסי החברות הפועלות בשטחן כדי לעודד את הצמיחה. כל זה קורה בזמן ששיעור המס בארה"ב נשאר גבוה. נטל המס של ממשלת ארה"ב והמדינה הספציפית שאליה כפופה החברה מגיע יחד עד 39%. כך נוצר מצב בו לחברות לא משתלם להחזיר את הרווחים שלהן מחו"ל לתוך ארה"ב מאחר והן ייאלצו לשלם את המס העודף.

ברק אובמה, נשיא ארה"ב צילום: בלומברג

אובמה מציע להטיל מס מינימלי שיהיה נמוך מהמס המרבי המקובל היום על הכנסות שנוצרו בחו"ל. המשמעות היא להמשיך עם מדיניות המיסוי הגלובלית, בניגוד ל"טריטוריאלית".

מאידך, המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב, מיט רומני, מציע לאפשר החזרה של הכספים על ידי קיצוץ המס אותו יצטרכו לשלם החברות על רווחים שיוחזרו לארה"ב. ובכלל, הרפובליקאים בעד מעבר למיסוי טריטוריאלי.

המבקרים של רומני אומרים שהצעד שלו יכשיר התנהגות לא ראויה של חברות אמריקאיות ותיקות, ותתגמל חברות שהעבירו ייצור ומקומות עבודה מחוץ לארה"ב, מאידך תומכיו אומרים כי אם לא יאפשרו לחברות להחזיר את הכסף 'הביתה' הן פשוט תעשינה מה שטוב עבורן - להמשיך להשקיע את הרווחים מחוץ לארה"ב. 

כדי להיווכח בעצמכם במספרים, צפו בגרף הבא שמציג את הרווח התפעולי המצרפי לאחר מס של חברות אמריקאיות (מופיע באדום) מול המס שהן שילמו בפועל (מופיע בכחול). כך, תבינו כמה חדלות האישים של המנהיגות בארה"ב יוצרת פתח לחברות להימנע מתשלום מס. ועל זה נאמר: "גם אכל את הדג המסריח, קיבל מלקות וגם גורש מהעיר". שיעורי המס גבוהים, הכסף שיוצא מחוץ לארה"ב לא חוזר, וגם החברות משלמות בפועל מס נמוך מאוד. מהמצב הנוכחי כולם מפסידים, אף אחד לא מרוויח ולכן משינוי אפשר רק להרוויח.