אין מנוס מהעלאת מסים
הגיע הזמן להבין שישראל לא באמת נחלצה מהמשבר הכלכלי בזכות מדיניות הממשלה
כאשר מדינה נקלעת למשבר פיננסי, כפי שידעה ארה"ב ב-2008, המדיניות הפיסקאלית הרצויה כדי לעודד את הפעילות הכלכלית היא פחות מסים, יותר הוצאות. להבדיל, כאשר מדינת פריפריה מגוש היורו נקלעת למשבר פיננסי, כפי שידעה אירלנד ב-2011, נכפית עליה מדיניות פיסקאלית מצמצמת על ידי מדינות גוש המטבע שאמורות לחלץ את המדינה בצרה מהמשבר הפיננסי-בנקאי שפוקד אותה.
אבל ישראל לא ידעה משבר פיננסי משמעותי כמו בארה"ב ב-2008, או משבר בנקים שהתדרדר למשבר חובות מדינה כמו באירלנד. לשמחתנו, צלחנו את המשבר הגלובלי ולא היינו מעורבים ישירות במשבר היורו. הבעיות הפיסקאליות שלנו נבעו ממקור אחר: מדיניות מושכלת, אם כי שנויה במחלוקת, של הפחתת מסים.
הרחבת הגירעון הממשלתי בישראל היא תולדה של מדיניות הפחתת מס מבית המדרש של רייגן ושל ממשיכו פול ריאן (המועמד הרפובליקני לסגן נשיאות ארה"ב), שתיכננה וביצעה ממשלת ישראל בשנים האחרונות. לאמור: הורדת המסים מגבירה צמיחה, תקבולי המס אינם פוחתים והגרעון המבני (המנוכה מעליות וירידות של מחזור העסקים) גם הוא נשאר ללא שינוי. כך מושגת צמיחה ללא נטל פיסקאלי בעולם גלובלי-תחרותי.
מהלך מבריק? לא בטוח.
יובל שטייניץ ובנימין נתניהו צילום: פלאש 90
לפי דו"ח בנק ישראל, בין 2007 ל-2011 ירדו ההכנסות ממסים בישראל ב-3.6% תוצר, בעוד שההוצאות הציבוריות ירדו ב-1.6% בלבד. מצב זה תרם להרחבת הפער בין ההוצאות להכנסות. הפער, מנוכה מחזור העסקים, עמד ב-2011 על 4.1% תוצר, לעומת 2.8% במדינות המפותחות. נטל המס הממוצע, שחלוקתו נעשתה יותר ויותר לא שוויונית, היה נמוך מזה של המדינות המפותחות עוד לפני המשבר הפיננסי הגדול, ומאז המשיך לרדת באופן חד.
הממשלה הציגה את מדיניות הורדת נטל מס ההכנסה על יחידים וחברות באופן מגמתי, לפיו הורדת שיעורי מס ההכנסה מביאה לחיזוק הפעילות הכלכלית וכך יכולה הייתה ישראל לצלוח באופן יחסי לשאר העולם גם את המשבר הפיננסי העולמי. זה היה, למעשה ,מצג שווא. אין קשר הדוק בין מס ההכנסה ליציבות פיננסית. במדינות בהן התחולל המשבר, ארה"ב וחלקים של אירופה, הוא היה תולדה של פקיעת הבועה פיננסית שנולדה מהעדר פיקוח הולם על מערכת התיווך הפיננסי. ישראל, כמו גם מדינות מפותחות אחרות כגון קנדה, דרום קוריאה, צ'ילה ועוד, הנהיגה מערכת פיקוח הדוקה על המערכת הפיננסית, ששמרה על המשק מפני היווצרותה של בועת אשראי. הבנקים הישראלים לא נחשפו באופן משמעותי לסיכון הכרוך בהחזקת נכסים פיננסיים "רעילים", ונמנעו ממתן אשראי חריג למשכנתאות. נפגענו רק באופן בלתי ישיר, דרך היצוא של סחורות ושירותים, והתאוששנו על ידי שינוי תמהיל היצוא.
אבל למהלך הורדת המסים מבית המדרש של רייגן לא היה כל חלק בהכלתו של המשבר אצלנו למימדים מצומצמים. ממשלת ישראל ניצלה את סמיכות האירועים הבלתי תלויים וכינתה את הורדת המסים "מדיניות אחראית" שאפשרה כביכול את צליחת המשבר הגדול.
התוצאות ידועות: נטל המס נעשה פחות שוויוני, וכשהגיעה נקודת הרתיחה התפתחה מחאה המונית. הממשלה, כדי להמשיך ולשרוד, הבטיחה לעשות שינויי מגמות אבל יכולה הייתה רק לעסוק בצעדי תיקון ללא תכנון ארוך טווח. שינוי המגמה בתהליך הורדת המס הגיע כאשר הגרעון כבר היה רחב מדי. בהעדר יכולת פוליטית ושינוי תפיסה כלכלית-חברתית, ויכולת להתוות מדיניות כלכלית של הטווח הארוך, לא יכלה הממשלה לצמצם את תקציב הביטחון, להביא לשינוי מגמת הקיטון לאורך זמן בכח העבודה, לשיפור שירותי הבריאות, להביא לרפורמה של ממש בחינוך, ועוד.
אנחנו מצויים כיום במצב של משבר גם במגמת הצמיחה ארוכת הטווח וגם ביכולתה של הממשלה לטפל בבעיות החברתיות. במצב אליו הגענו, אין מנוס מלהעלות את שיעורי המסים יחד עם שינוי התמהיל בהוצאות הממשלה: פחות לביטחון ולתקציבים סקטוריאלים, יותר לחינוך ולסיוע למשפחות עובדים מעוטות הכנסה.
טוב לעשות זאת כאשר הצמיחה במשק אמנם נמוכה אבל עדיין חיובית. אם נדחה זאת, נאלץ להיכנס לסחרחורת של ירידה בתקבולי מס עקב צמיחה שלילית, העלאת מס שמקטינה ביקושים, ירדת תקבולי מסים, ועוד.
הכותב הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת קורנל
