מלחמת הכוכבים
הרהור כלכלי־היסטורי מלב האימפריה הישראלית, ערב המלחמה באיראן
רייגן זנח בכך את הדוקטרינה האמריקאית הוותיקה, שגרסה שיש לשמר מול ברית המועצות "מאזן השמדה" שיבטיח הרס הדדי מוחלט במקרה של מלחמה, ובכך בעצם ימנע פריצת מלחמה כזו. הנשיא האמריקאי החליט שהוא רוצה להפר את המאזן לטובתו. והוא הצליח.
ברית המועצות היתה שקועה אז עמוק בבוץ באפגניסטן, מקיזה דם וכסף בכמויות שלא יכלה להרשות לעצמה. הפרובינציות הרחוקות שלה כבר גילו ניצני רצון להשתחרר מעול המשטר הקומוניסטי, והכלכלה הסובייטית שסבלה ממיתון מתמשך כבר לא יכלה להאכיל, מילולית, את מאות מיליוני אזרחיה. ודאי שלא היתה לה היכולת, בשיטות הייצור המיושנות והפיגור הטכנולוגי, להקצות משאבי עתק לפיתוח פרויקט צבאי נגדי בסדר גודל כזה.
ב־1985 עלה מיכאיל גורבצ'וב לשלטון, הכריז על רפורמות כלכליות והאיץ את תהליך ההתפרקות של המעצמה, בדרך לסיום המלחמה הקרה. במבט לאחור יהיה כנראה מופרז לומר ששיגעון הגדלות המלחמתי של רייגן היה הגורם הישיר לנפילת ברית המועצות. ועדיין, לא יהיה מופרך לייחס ל"מלחמת הכוכבים" הגרנדיוזית האצה של ההבנה בקרב ראשי המפלגה הקומוניסטית שלא יוכלו עוד לשמר את המאזן הצבאי היקר מול המערב - פשוט מפני שנגמר להם הכסף.
פרופ' פול קנדי היטיב יותר מכל האחרים לנסח את הקשר הישיר בין עלויות ביטחון גבוהות מדי לבין קריסתן של מעצמות. בספרו המנומק להפליא "עלייתן ונפילתן של המעצמות הגדולות" (הוצאת דביר) סקר ההיסטוריון מאוניברסיטת ייל 500 שנה של אימפריות קורסות, מהממלכה ההבסבורגית, דרך ספרד והולנד ועד בריטניה ואף ארצות הברית הנחלשת של ימינו. הספר, שנכתב ב־1987, חזה למעשה את הקריסה של ברית המועצות שנים ספורות אחר כך, בדיוק מהסיבה שלעיל: חוסר יכולת כלכלית להמשיך לנהל חזית מלחמתית קרה אך יקרה להחריד מול המערב, במקביל לשימור האחיזה בפרובינציות המרוחקות באמצעות כוח צבאי.
אבל לא רק ברית המועצות. קנדי לא היסס לכתוב כבר ב־1992, בהקדמה לספר בעברית, על הידרדרות צפויה בעוצמה האמריקאית. חרף העובדה שהאויב הגדול של אמריקה קרס ממש רגע קודם, קנדי חיבר כבר אז בין המלחמה בעיראק למיתון הכלכלי והתחרות מצד מדינות אחרות, והגיע למסקנה שצפויה ירידה בכוחה של אמריקה. 20 שנה אחר כך, לאחר עוד שתי מלחמות יקרות במיוחד, שני משברים כלכליים שהאחרון שבהם טרם הסתיים, ומעצמת־על חדשה במזרח, ההערכה של קנדי בנוגע לירידה בעוצמת ארצות הברית נדמית מעודנת במיוחד.
"אם חלק יחסי גדול מדי של משאבי המדינה מוסט מיצירת עושר למטרות צבאיות, יביא הדבר, קרוב לוודאי, להחלשת העוצמה הלאומית בטווח הארוך יותר... דילמה זו הופכת לחריפה, אם האומה שבה מדובר נכנסת לתקופה של שקיעה כלכלית יחסית", ניסח קנדי בתמצית את הדרך שבה פעל עולם הכוח הבין־מדינתי מאז ומעולם.
כל אחד מאיתנו נושא על גבו את העול הכלכלי של תחזוקת מערכות ההגנה סביבנו צילום: אוראל כהן
צריך להסתכל בעיניים בוחנות, נטולות חרדה או חשד לערעור המורל הלאומי, על המצב של ישראל כיום. עם כלכלה שהתמ"ג שלה הוא כ־200 מיליארד דולר, ישראל מנהלת שלל עימותים ביטחוניים שוטפים, במקביל להכנות נמרצות לעימותים גרנדיוזיים - וכולם מוגדרים, כמעט ללא יוצא מהכלל, כאיומים קיומיים.
האיום מלבנון, העימות ברצועת עזה, החשש מהגבול החדש עם מצרים, הפחד מההתפתחויות בסוריה, הלחימה המתמשכת ביהודה ושומרון, ההסתננויות מסיני, הטרור הבינלאומי, אסדות הגז החשופות וכמובן השואה המתרגשת מכיוון איראן. כולם מוגדרים רבי־סיכון, וככאלה הם דורשים, ומקבלים, כמעט כל תקציב שנדרש כדי להתמודד עם האפשרות שיתגשמו. הבעיה היא שישראל אינה יכולה לעמוד בעלות הכלכלית של ניהול כל העימותים והאיומים הללו לאורך זמן, כל עוד הם מוגדרים בזה אחר זה ככאלה המאיימים על הישרדותה. היא אינה יכולה לעמוד בהם גם בלי שתפרוץ מלחמה של ממש מול איראן, שאת השלכותיה הכלכליות איש אינו יכול להעריך. לא ניתן שהכל יוגדר כאיום חמור, פשוט משום שאין לכך מספיק כסף. הקשר בין כלכלה לביטחון הוא הרבה יותר לוגי והרבה פחות אמוציונלי מכפי שנדמה.
כמו ברית המועצות האדירה, גם ישראל צריכה ללמוד לוותר על אחיזה ב"פרובינציות הביטחוניות", כדי שלא תתפרק מהעוצמה הכוללת שלה. הוויתור הזה משמעותו ניהול סיכונים. תעדוף של סכנות חמורות באמת על פני סכנות לכאורה, שסיכויי התממשותן נמוכים או שהנזק שטמון בהן ניתן להכלה.
אלא שבינתיים קובעי המדיניות מעדיפים להפריז - לעולם לא להמעיט - בסיכון הטמון בכל איום חדש שנולד. הנגזרת המיידית של המדיניות הזאת היא הגדלה מתמדת של עלויות הביטחון. לפי דו"ח בנק ישראל מתחילת 2011, תקציב הביטחון בפועל טיפס מכ־50 מיליארד שקל ב־2005 ליותר מ־60 מיליארד ב־2010, תוך שהוא חורג באופן קבוע בשנים הללו מהמסגרת שנקבעה. נתונים דומים פרסם לפני כשנה ד"ר מישל סטרבצ'ינסקי, בעבר סגן מנהל מחלקת המחקר בבנק. לפי נתוני האוצר, תקציב הביטחון חרג, באישור, ב־41 מיליארד שקל מצטברים בחמש השנים עד 2011.
אם מאזינים לקולות שמשמיעים שר הביטחון וראש הממשלה, המספרים האסטרונומיים הללו עתידים לגדול בעת הקרובה, במקביל לקיצוץ בתקציבים האזרחיים - והכל תחת אילוצי האיומים הקיומיים המתרגשים עלינו השכם והערב. המשמעות היא שכל אחד ואחד מאיתנו נושא על גבו את העול הכלכלי של תחזוקת מערכות ההגנה וההתקפה האדירות שהולכות ונבנות סביבנו. כל אחד ואחד מאיתנו ישלם יותר מסים, ויקבל בתמורה פחות בריאות, חינוך, רווחה וכבישים לנסוע לטייל בהם בהפוגת הקרב. ומכיוון שאלה זמנים שבהם הכלכלה מדשדשת, העול הזה עשוי להפוך במהירות לקטלני. עד כדי כך, שראוי להתייחס אליו כאל איום קיומי בפני עצמו על האימפריה הקרויה מדינת ישראל. רגע לפני שהיא הופכת לבונקר אדיר ממדים, בלתי פגיע, חסין כל, שבתוכו איש אינו רוצה להסתתר עוד.
