מה התוכנית הכלכלית שלכם?

המלחמה הסתיימה. אחרי השבוע הזה אפילו הפריימריז יהיו מאחורינו. 60 יום בלבד נותרו עד לבחירות. 60 יום, ועוד לא שמענו פוליטיקאי הגון אחד מתייצב מול קהל בוחריו ומסביר איך בדיוק הוא מתכוון להתמודד עם האתגרים שניצבים בפני המשק והחברה הישראלית, בטווח הקצר ובטווח הארוך. אף לא פוליטיקאי אחד שמוכן לעמוד מול מצלמות ולהסביר לציבור, איזה עתיד הוא מתכוון לבנות כאן, לנו ולילדינו.

שאלות כלכליות־חברתיות רבות ואין עונה

בתקווה שהעניינים הביטחוניים מאחורינו, מערכת הבחירות הקרובה היא הזדמנות טובה לבחור בין תפיסות עולם כלכליות־חברתיות מנוגדות. בצד הימני של הסקאלה ניצבים נתניהו וליברמן. בצד השמאלי ניצבת שלי יחימוביץ'. יאיר לפיד מתמקם בתווך, סביר להניח שקרוב יותר לקצה הימני. ציפי לבני, אם תחליט לרוץ, ממוקמת די קרוב אליו. אלה האלטרנטיבות, אלה תפיסות העולם, מהן צריך לבחור. אלא שכדי שהציבור יוכל לבחור, הפוליטיקאים מוכרחים לעשות משהו. לדבר. לגלות. להפסיק לטייח. יש מטלות כלכליות מהותיות שצריך להתמודד איתן, בעיות שצריך לפתור. אי אפשר לעשות זאת בדממה, בקריצה, בחיוך עדין למצלמה.

כיצד מתכוון נתניהו לעמוד ביעד הגירעון שהתחייב אליו לשנה הבאה? כיצד הוא מתכוון לקצץ 14 מיליארד שקל? האם יקצץ בביטחון? האם בקצבאות? אילו מסים הוא מתכוון להעלות? שוב את המע"מ? ואולי את מס ההכנסה? מהו סדר העדיפויות הכלכלי שהוא מתכוון לשים על השולחן אם ייבחר מחדש לראשות הממשלה?

תפיסות עולם כלכליות-חברתיות מנוגדות. יאיר לפיד, בנימין נתניהו ושלי יחימוביץ'

עם אותן שאלות צריכה להתמודד גם יחימוביץ', אם היא מתכוונת ברצינות להוות אלטרנטיבה שלטונית. כיצד היא מתכוונת להתמודד עם האתגרים התקציביים? האם היא תעלה מסים בחדות כדי לסגור את הגירעון? האם היא מתכוונת להעלות את מס החברות? את המס על רווחי הון? האם היא מתכוונת לבטל את תקרת ההוצאות שמגבילה את הממשלה ולהקטין את הקיצוץ הצפוי? או אולי היא דווקא מתכוונת לקצץ, אבל לא היכן שהציבור מצפה? מישהו שמע מי מאלה, שמעוניינים לקבל את המנדט מהציבור לנהל את חייו ולעצב את עתידו ואת עתיד ילדיו, מתמודד עם השאלות הללו? מציג במדויק או אפילו במעורפל את האופן שבו הוא מתכוון להתמודד עם הבעיות הללו? יוק. דממה. שקט, יורים. שקט, נבחרים. שקט, מצטלמים.

ומלבד העניינים התקציביים, יש עוד שורה של נושאים חברתיים־כלכליים פתוחים שדורשים טיפול. יוקר המחיה לא הלך לשום מקום; בעיית מחירי הדיור מעיבה על מעמד הביניים יותר מאי פעם; הפצצה הפנסיונית ממשיכה לתקתק; שינויים מבניים כמו המלצות ועדת הריכוזיות והמלצות הוועדה להגברת התחרותיות בין הבנקים תקועים בין חילופי השלטון; הקושי לשלב את הגברים החרדים והנשים הערביות בשוק התעסוקה מאיים על היכולת של המשק הישראלי להמשיך לצמוח בקצב הנחוץ כדי שנוכל כולנו לשמור על רמת חיים גבוהה; מערכת הבריאות נאנקת תחת מצוקה תקציבית; ומערכת החינוך נקרעת תחת פערי ההישגים בין מי שידו משגת ובין כל היתר. בקיצור, לא חסרות בעיות לטפל בהן.

איך האנשים שמעוניינים למשול מתכוונים להתמודד עם הבעיות האלה? למה איש מהם לא מוכן להתייצב מול המצלמות ולפרוס את התוכנית שלו בפני הציבור? ממה בדיוק הם מפחדים? מלומר את האמת? מכך שהציבור עלול להעביר ביקורת על הפתרונות שהם יציגו? או אולי מכך שחשיפת הצעותיהם להתמודדות יכולה לשמש כנשק בידי יריביהם הפוליטיים? האמת העגומה היא שבקרב על קולו של הבוחר, הטקטיקה של מרבית הפוליטיקאים הישראלים - בניגוד גמור למה שקורה בחו"ל - היא לא לדבר על הנושאים החשובים, להשאיר בעלטה את כל התוכניות, לדבר בסיסמאות בלבד, לעולם לא לצלול לפרטים. זה לא משום שאין להם תוכניות, זה משום שהם לא מעוניינים בשיח ציבורי ערני ומעמיק.

המפה הפוליטית לא השתנתה, הציבור כן

אלא שהציבור הישראלי של בחירות 2012 הוא לא הציבור הרדום של בחירות 2009. אנשים כבר יודעים מהם מסים עקיפים וישירים וממי לוקחים ולמי מוותרים. אפילו מבלי לחדש את הפעילות ברחובות - ואין שום סיבה לעשות זאת כרגע - ההתעניינות הציבורית בנושאים הכלכליים־חברתיים נמצאת בשיאה. זו שעתה של ההתעוררות החברתית לפגוש את המעשה הפוליטי. את מעשה הבחירה.

בימים שעמד בראש הוועדה לשינוי כיוון כלכלי־חברתי, פרופ' מנואל טרכטנברג דיבר על כך שהמפה הפוליטית כבר השתנתה דה־פקטו. מה שהיה הוא לא מה שיהיה, התנבא. לקח לי הרבה זמן להבין על מה הוא מדבר. תסתכלו על הסקרים, הרי אין שום שינוי במפה. אם כבר, גוש הימין הכלכלי (שהוא גם הימין המדיני) חיזק במשהו את כוחו. רק לאחרונה נפל לי האסימון. זה לגמרי לא חשוב מי ייבחר בסופו של דבר להנהיג. ואפילו אם הממשלה הבאה תהיה העתק כמעט זהה לממשלה הנוכחית - והיא לא, משום שיש שחקנים חדשים בזירה - המחויבות של הממשלה הבאה לציבור תהיה גדולה יותר. היא מוכרחה להיות. זו לא המפה שהשתנתה, זו הערנות של הציבור שהשתנתה.

זה הזמן של הציבור הערני להזכיר לפוליטיקאים - אין לכם את המנדט לשתוק. נותרו 60 יום לבחירות. אם אתם רוצים לקבל מנדט למשול, זה הזמן לפתוח את הפה ולהתחיל להסביר. להסביר, לפרט ולנמק מדוע אנחנו צריכים לתת את הקול שלנו דווקא לכם? איזה עתיד אתם מתכוונים לבנות לנו? זו האחריות שלכם כלפינו כנבחרי ציבור.