הוכחות ראשונות לכך שמדיניות שכר הבכירים יכולה להיראות אחרת

שאפו לבעלי השליטה בדש־מיטב, אבנר וצבי סטפק ואלי ברקת, ולמנכ"ל אילן רביב: אפשר כמובן להיות ציניים ולהתווכח אם גובה שכרם של הארבעה מוצדק גם לאחר ההפחתה הוולונטרית שהחליטו לבצע. אפשר גם לתהות האם בית ההשקעות הממוזג זקוק הן לאבנר סטפק והן לצבי סטפק כסגן יו"ר וכיו"ר החברה־הבת. וגם אם כן, מדוע הם נדרשים לשכר של מיליוני שקלים בשנה? האם אין להם תמריץ מספק לפעול להשבחת בית ההשקעות כבעלי שליטה שמושכים דיבידנדים?

סנונית מבורכת:

• מנכ"ל דש־מיטב הממוזג יבקש מיוזמתו אישור לשכרו

  
  

• פסגות יתנגד לשכר של יו"ר החברה לישראל

  
  

מנכ"ל דש-מיטב אילן רביב	צילום: עמית שעל

אלא שבעלי שליטה אלו מוכיחים בכך שאפשר גם אחרת, שראוי אחרת, שהמציאות הכלכלית בישראל דורשת אחרת. הלוא הסטפקים וברקת העבירו את חבילת השכר שלהם לאישור בעלי המניות כעסקת בעלי עניין שזכתה לרוב בעלי מניות המיעוט. חבילת המיליונים של כל אחד מהם כבר קיבלה את חותמת ההכשר החוקית, אם לא המוסרית. גם רביב, המנכ"ל, היה יכול לפעול כמנהגם של הקולגות שלו בשבועות האחרונים ו"לגנוב סוסים", כהגדרת ראש מחלקת תאגידים ברשות ני"ע שיראל גוטמן־עמירה, רגע לפני שחוק שכר הבכירים נכנס לתוקף. אבל רביב לא רק שניאות להפחתה בשכרו, אלא גם בחר להעביר את החבילה החדשה לאישור בעלי מניות המיעוט מבלי שהחוק דורש זאת. זו התנהגות של דור מנהלים חדש, שמבין שפזילה לטבלאות השכר של המתחרים לא תתקבל עוד בשתיקה.

הדוגמאות הטריות של מחטפי השכר של יו"ר החברה לישראל אמיר אלשטיין ושל מנכ"ל דש אייפקס עידו נויברגר, מציגות בדיוק את תמונת הראי ההפוכה - זו של דור המנהלים הישן והמבוסם, דור ה"מגיע לי". אלשטיין מיהר להאריך את תנאי כהונתו בתוספת חבילת אופציות בשווי 25 מיליון שקל. למה לא המתין שבועיים לקבלת חותמת הכשר מבעלי מניות המיעוט של החברה לישראל? הלוא הוא משוכנע שמגיע לו. אולי כי זכר שהמוסדיים כבר התנגדו לחבילת השכר שלו לפני שנתיים.

גם נויברגר הוא דוגמה קלאסית לדור המנהלים הישן של שנות הגאות בשוק ההון: במהלך תשע שנות כהונתו כמנכ"ל דש אייפקס, פינקו אותו בעלי המניות בעלות שכר וחבילת אופציות בשווי כולל של כמעט 80 מיליון שקל. העובדה שרביב צפוי לכהן כיום לבדו בתפקיד המנכ"ל, שאויש בעבר על ידי שלושה אנשים (נויברגר, ויקטור שמריך וקובי לוינסון) מעצימה את האבסורד.

כדי להצדיק את שכרו המנופח, שלח נויברגר את אנשיו לתאר כיצד הוא ושותפו שמריך הזניקו את היקף נכסי בית ההשקעות והפכו אותו לפנינה. אבל בשורה התחתונה, בית ההשקעות דש מתמזג כעת עם מיטב כדי לשרוד. הרגולטור שם קץ לחגיגת דמי הניהול המופקעים שהם גבו מהלקוחות, שחלקם הגדול התגלגל לכיסי מנהלים דוגמת נויברגר.

מנהלים כמו אילן רביב מייצגים סנונית ראשונה לדור המנהלים החדש, שיסייע לכך שהציבור לא יממן עוד את חגיגות השכר של הנויברגרים והאלשטיינים.