פרשת פלד־גבעוני: חלמו להיות טייקונים וזכו בכתב אישום

אפילו עו"ד חנה קורין, התובעת בתיק פלד־גבעוני, מודה שכתב האישום משמים. ואכן, מדובר באחד המסמכים המשפטיים המשעממים ביותר שמסתיר בהצלחה רבה סיפור ענק. דרמה אנושית, עסקית ומשפטית שניתן לסמוך שתקבל מחר את הביטוי העוצמתי הראוי לה בפסק דינו של השופט חאלד כבוב.

אף שהפרשה קרויה על שם פלד וגבעוני, המחולל האמיתי שלה הוא טל יגרמן, איש שקשה לתאר במילה ואפילו במשפט אחד, תרתי משמע. סדרת התארים הבאה, המוסכמת על כולם, מיטיבה לאפיינו: יזם, פנטזיונר, גאון פיננסי, כריזמטי, קומבינטור, נוכל מורשע, הרפתקן, חסר גבולות. זה האיש שגרר עמו שלושה אנשי עסקים נורמטיביים כרפי פלד, אריה גבעוני ודוד הבי לסיפור שהסתיים ב־12 סעיפי אישום, בקריסה של קבוצת חברות ציבוריות ובחוב של כ־800 מיליון שקל. על הדרך הפילו החברים גם את בנק קונטיננטל מקבוצת הפועלים, שקרס תחת האשראי המטורף שהעניק למיזמים המפוקפקים שלהם.

כתב האישום הוגש ביולי 2005. עיקרו, אינספור פעולות כספיות שמעבירות עשרות מיליוני שקלים מקבוצות ציבוריות לידיים פרטיות. בכאוס התאגידי שנוצר, נזלו כמה מיליונים לידיים פרטיות, אבל עיקר הסיפור הוא בחזון המגלומני של אנשי עסקים בסדר גודל בינוני להמריא לפסגות שהיו כנראה מעבר ליכולותיהם. בדרך, אף שהוזהרו, אף אחד לא הצליח למנוע מהם להסתחרר ולהתרסק, וזה כולל בנקים, רואי חשבון ועורכי דין, שגיבו את המהלכים העסקיים והחשבונאיים שהגה הלהטוטן הראשי יגרמן. עד כדי כך שאחת מטענות ההגנה המרכזיות של גבעוני ופלד היתה: "מה אתם רוצים מאיתנו? כולם הלכו שבי אחריו".

כאוס תאגידי גדול

יגרמן מתואר בכתב האישום כ"יועץ פיננסי" וכ"יד ימינם" (של פלד וגבעוני), אבל גם כ"מנהל הכספים בפועל של חברות הקבוצה", אף שבכל החברות כיהנו נושאי משרה בתפקיד זה. מכאן נגזרת טענת ההגנה שלו: לא הייתי נושא משרה, לא קיבלתי החלטות.

היעד האסטרטגי של יגרמן היה להשתלט על חברת ההייטק עתירת המזומנים פורמולה, שבקופתה כ־250 מיליון שקל. בדרך ליעד הוא רוכש חברות כמו חייל ויסקל, ומשלם לבעל השליטה בפורמולה, דני גולדשטיין, 14.5 מיליון שקל תמורת פרמיית שליטה, אלא שגרעין השליטה בפורמולה לא הושג והמיליונים שהוצאו מפלד־גבעוני נשארו אצל גולדשטיין. הכסף הזה, כמו כספים אחרים, הוצא במרמה מהחברות הציבוריות (במקרה זה משב) ללא האישורים הנדרשים, מה שמגבש את עבירות המנהלים הנוספות לגניבה כמרמה והפרת אמונים בתאגיד, עסקאות חריגות עם בעלי עניין ועוד.

לגבעוני שמבין פחות במיזוגים ויותר במיזוג אוויר היתה פנטזיה משלו. הוא מצליח כבעלים של חברה פרטית בשם מיאב. יגרמן מציע לו לרכוש את החברה הציבורית משב, שמעסיקה 140 עובדים. אבל גבעוני חולם להקים קבוצה שתתחרה באלקטרה בתחום מיזוג האוויר. לגבעוני אין כסף, ויגרמן מעמיד לרשותו את יכולותיו הווירטואוזיות בהשגת מינוף. כנגד האשראי לא הועמד הון עצמי, אלא שועבדו מניות של משב. כשכדור השלג מתחיל להידרדר, לא עוצרים להחזיר כספים מהמזומנים של משב, אלא משב הממונפת רוכשת במינוף נוסף את פויכטונגר תעשיות, קבוצה שכוללת חברות ציבוריות (אפקון, פויכטונגר השקעות) ופרטיות. אל הסכנות הבאות דוהרים פלד, גבעוני והבי כשהמיתון מביא את מחירי המניות בשפל. הם נשענים על אשראי בנקאי עצום ועל סיכונים שנגזרים מתוכניות מימון פנטזיונריות, ולא שועים לאזהרות. למשל של עו"ד שוקי חורש ממשרד ש. הורוביץ, שהסביר לגבעוני וללהבי את הסיכונים בחשיפה העצומה שהם לוקחים על עצמם בנושא הערבויות האישיות וקרא למעורבים להאט. אלא שבאווירת האופוריה עצתו נדחתה. "יהיה בסדר", הבטיח יגרמן.

למיטה כן, לחופה לא

רפי פלד הוא איש מכובד שכיהן כמפכ"ל המשטרה, כמנכ"ל חברת החשמל וכמנכ"ל משרד ראש הממשלה. כאיש עסקים רכש את השליטה בחברת ז'ק מיטרני ששמה שונה לקרן פלד (קרן על שם נכדתו). המפגש עם גבעוני ויגרמן חיבר אותו לקבוצה והוא שימש בתקופות מסוימות כיו"ר דירקטוריון משב, יו"ר דירקטוריון פויכטונגר תעשיות, דירקטור בפורמולה ועוד. החלום שלו היה פחות ממוקד מזה של שני חבריו, אבל הוא בהחלט זיהה את ההזדמנות הגדולה: להמריא למעמד־העל הכלכלי של טייקונים כנוחי דנקנר ויצחק תשובה. גם הוא סמך על יגרמן ולכן לא שאל יותר מדי שאלות. שם מפתח נוסף הוא קדי, חברה פרטית של יגרמן ששימשה כמסלקה לכספים שהוצאו מהחברות הציבוריות משב ופויכטונגר. יגרמן גלגל בה צ'קים שקיבל בין היתר מגבעוני והבי. קדי היא נכס מרכזי של התביעה. לפי ההגנה, היתה סינרגיה לגיטימית בין החברות, אז מה עשה הכסף אצל קדי?

עד הפיצוץ הגדול קיבלו ההסדרים הכספיים השונים אישורים אצל בכירי עורכי הדין ורואי החשבון, במיוחד עו"ד גבי הייק (אז בזליגמן, כיום זליגמן־גולדפרב) וקוסט, פורר את גבאי. שאלה גדולה היא מה "מכר" יגרמן למקצוענים האלה כדי לקבל מהם הכשר. עו"ד הייק לא הוזמן להעיד במשפט מהטעם שלכולם היה נוח שלא להביא אותו. התביעה חששה שיעמוד ויגבה את חוות הדעת שנתן; ההגנה חששה שיעיד שהנאשמים רימו אותו בנתונים ובעובדות שהציגו לו כבסיס לחוות הדעת. החשש המשותף הזה מילט את הייק מאי־נעימות אפשרית. היעדר פתרון חשבונאי מניח את הדעת לשילובם של כספי קדי במסגרות הנורמטיביות של הדיווח, סיכל את הגשת הדו"חות. כאן אפילו קוסט פורר נעמדו על הרגליים האחוריות, מה שלא מנע מיגרמן לחפ משרד אחר שיתגמש בעניין זה.

נושא מרכזי נוסף שמנע מרואי החשבון לחתום על הדו"חות הוא הוצאת הכספים מהחברות הציבוריות ללא האישורים הנדרשים בעסקאות בעלי עניין. הניסיון להציג את הכספים כמקדמות לגיטימיות לא התקבל, ולטענת התביעה הוצאה כזו אינה רק עבירה על דיני החברות אלא גניבה. וזו המחלוקת המרכזית בתיק: האם הוצאת כספים ללא האישור הנדרש עולה כדי גניבה. התביעה סבורה שאם התוצאה היא ריקון החברה הציבורית מנכסיה, אז לא רק אישורים "נגנבו", אלא כסף של ממש. שאלה אחרת היא מעמדו של יגרמן: האם השופט יקבל את עמדתו שהיה יועץ בלבד. חוק החברות מאפשר הטלת אחריות גם על מי ששימש בתפקיד "בפועל". אגב, יגרמן לא קיבל תפקיד רשמי בגלל המוניטין השלילי שלו. פלד וגבעוני חששו להיכנס עמו לחופה. למרבה הצער, הם לא היססו להיכנס איתו למיטה.