ממה באמת צריך לפחד?

ב־2008 הכותבים התבקשו להתוודות על דברים שלגביהם שינו את דעתם. ב־2009 השאלה היתה "מה ישנה את הכל?". ב־2010 נשאלו חברי הפאנל איך האינטרנט משנה את דרכי החשיבה שלהם. ב־2011 נשאלו אילו כלים מדעיים ישנו את תהליכי המחשבה של כולנו, וב־2012 השאלה היתה מהי התיאוריה האלגנטית, היפה והעמוקה ביותר. ומדי שנה אוספי התשובות המרתקים מתפרסמים באתר, ויוצאים כספר מודפס.

מהם הדברים שצריכים להדאיג אותנו צילום: שאטרסטוק

השאלה של ינואר 2013 חריפה מהרגיל: "מהם הדברים ש*צריכים* להדאיג אותנו?". השאלה אופטימית ונלהבת פחות מבשנים קודמות, וגם השימוש הבלתי שגרתי בסימני הכוכבית תורם להדגשת האווירה. ואף על פי ש־150 המשיבים הם פחות או יותר אותם הכוכבים, מהמדען ריצ'רד דוקינס, דרך מחבר "הברבור השחור" נאסים טאלב ועד המוזיקאי בריאן אנו, האווירה השונה מורגשת, כל אחד בתחום מומחיותו ודאגותיו.

שתי דאגות תפסו את עיניי במיוחד. האחת היא של הפיזיקאי הישראלי עטור הפרסים פרופ' חיים הררי, לשעבר נשיא מכון ויצמן. הדאגה שלו היא מפני הסכנות שהטכנולוגיה מציבה לדמוקרטיה. כן, שני הדברים האלה נמצאים במסלול התנגשות.

מדיניות מנחילים לאורך שנים, ואת פירותיה קוטפים בתוך דור. ואם הטלוויזיה מפריעה, ומכתיבה פוליטיקה של מסרים פשוטים ותוצאות מיידיות ופוטוגניות, הרי שהאינטרנט, על ציוציו וטוקבקיו, משמיד, ודורש מהמציאות לעטות קצב מהיר ומהודק מאי פעם. התבססות על מחקר וידע מדעי דורשת התעמקות, חשיבה מורכבת וסבלנות. התקשורת הדמוקרטית החדשה דורשת את ההפך הגמור. התהום בין השניים, המדע והפוליטיקה, הולכת ומעמיקה, וכולנו נשארים בצד הלא נכון. המיידיות של האינטרנט מעצבת מחדש את השיח ואת המשוחחים, היחידים, החברה ומנהיגיה. לאורך זמן, סובר הררי, מצבם של אנשי המיידיות לא ישתפר.

דאגה אחרת, הפוכה באופייה, העלה סופר המדע הבדיוני ברוס סטרלינג, מאבות סוגת הסייברפאנק, ספרות המדע הבדיוני שעסקה בתחזיות ומשלים על השינויים הטכנולוגיים, החברתיים, וגם אלה שבהלך הרוח ונפש האדם, בדורנו ובעתיד הקרוב.

הסופר, שלכאורה יכול היה לעמוד בראש המטיפים בשער, דווקא מפתיע. הוא מהיחידים מקרב ה־150 שמציג חיוביות לעומתית: למה *לא* צריך לדאוג. אין מה לדאוג מתחזיות המדע הבדיוני, מעלייתם של מחשבים מודעים לעצמם, מאובדן האנושיות או מכל נבואה אחרת של אפוקליפסה טכנולוגית. אין ולא יהיה דבר כזה, הוא מנחם, ולראיה, איננו קרובים לכך יותר משהיינו כשהחששות האלה עלו לראשונה, בספרים וסרטים, בדיוק כפי שעדיין לא הגיעו רמזים על פלישה חייזרית קרובה.

נאסים טאלב מודאג מהסתמכות היתר על חישובים ועל ניסוי וטעייה. מחבר "אינטליגנציה רגשית" דניאל גולמן מודאג מ"הנקודה העיוורת" במוח, שבגללה אנחנו אדישים לכמה סוגים של סכנות ממשיות ואיומים קיומיים. הפילוסוף דניאל דנט כותב שפיתח כזו תלות באינטרנט, שהוא מודאג מהמחשבה שינותק ממנו לשבועיים, והבמאי יוצא מונטי פייתון טרי גיליאם כותב שכבר הפסיק לדאוג, והוא מקבל הכל בלי שאלות.

"אשרי אדם מפחד תמיד", כתוב בספר משלי. למקרא האסופה השנתית אני מסכים עם משלי, אבל גם עם חוכמתו של מנסח השאלה באדג'. חשוב לדאוג, וחשוב לא פחות לחדד את מושאי הדאגה ותהליכיה, לזהות ממה אנחנו דואגים מעט מדי, וגם לגבי מה כדאי לנו לדאוג קצת פחות.