סטנלי פישר: האב שעזב

ככל הידוע הקדוש ברוך הוא לא נראה פיזית בשטח, וקולו לא ממש נשמע זה כמה אלפי שנים. והנה שיעור לכל סמנכ"לי השיווק הטוענים כי צריך "נוכחות" במדיה כדי לשמור על נתחי שוק - היעדר הנוכחות של פרזנטור העל לא פגע במותג ובפופלאריות. להיפך. קבוצות רבות הופכות למאמינות יותר וקיצוניות יותר באמונתן.

• גושים? אין חיה כזאת - לצפייה בטור הקודם של הכותב לחצו כאן
  
  

מי שלא מאמין, מסביר את "התופעה" הזו מזוויות מבט שונות: היסטוריות, סוציולוגיות, פסיכולוגיות ואחרות. דומה שהסבר אחד, הנשען על תפיסות פרוידיאניות, נשמע השבוע אקטואלי מתמיד: הצורך האנושי, האוניברסלי באב. או בתרגום עכשוי: הצורך להאמין בקיומו של "מבוגר אחראי". הרוך, החום, והאהבה כמו גם הכעסים ותחושת הנטישה שחווה לעתים האדם מול אלוהיו, צפו ועלו, כך נדמה היה, עם הודעתו של פרופ׳ סטנלי פישר.

אנחנו, בני התמותה, מתקשים להסתובב בעולם במחשבה שאין מישהו שמתבונן. שיודע. שרושם לפניו. שיש לו השכל, הבשלות והניסיון. שהוא חף מכל גחמה. נקי. קדוש. לנגיד הבנק היוצא יש בהחלט הדימוי הזה. חלקו של הדימוי הזה נעוץ במי שהוא. חלקו האחר, כמו בכל דימוי, נעוץ בצורך שלנו לראותו ככזה. בקרב המנהיגים כמעט לא נותרו בעלי דימוי של אב. מי נשאר מלבד שמעון פרס? אריק שרון הפך לאב כזה בשלהי כהונתו, אך עתה הוא בתרדמת. בנימין נתניהו לא עונה על הקריטריונים שהוזכרו לעיל, והמנהיגים הצעירים הם בגילנו. אי אפשר להשליך עליהם את התפקיד הפסיכולוגי הזה.

פישר. דמות האב צילום: מיקי אלון

מדינות, חברות וארגונים עסקיים סבורים שדמות האב חשובה לקיומה של מערכת וחשובה לתפקוד של המשתתפים בה. ארגונים מעודדים שפה ותרבות של מנהיגות לעומת ניהול. של המנהל כמנהיג ושל משפחה הירארכית עם "ערכים", טקסים ופולחנים האמורים לתת לעובדים תחושה של שייכות וביטחון. לצד השייכות והביטחון ישנם טקסים של "מדידה והערכה" המתורגמים לשכר ועונש, ממש כביום כיפור.

זה לא מקרי. ארגונים הם במידה רבה שכפולן של חברות דתיות. אולי את אלוהים לא רואים, אבל הוא השאיר אחריו מבנה ארגוני וסניפים הקיימים בכל הדתות, כמו גם manual שעל פיו פועלים. וזה עובד. כמה מעובדי מייקרוסופט ראו בעיניהם את ביל גייטס? כמה מעובדי אפל הכירו את סטיב ג׳ובס? זה לא מפריע להם לסגוד לדמותם, לראות בהם מנהיגים, ולייחס להם תכונות על. המדע הניהולי השתכלל כל כך בשימוש במאפיינים אלו עד שרובנו רואים במקום העבודה מקום שראוי להשקיע בו יותר מאשר במשפחתנו האינטימית, ובאב המתבונן בעבודה דמות שחשוב לשאת חן בעיניה יותר מאשר בעיני דמויות קרובות בשר ודם.

מה אנחנו ב א מ ת יודעים על סטנלי פישר ועל פועלו שגורם לנו להרגיש תחושה של אובדן דרך, של נטישה ושל בלבול הנובעים מהודעת עזיבתו? לא הרבה. אבל אין ספק שהוא ענה על צורך בתקופה של צורך. דמותו נגעה במקום שבו יש לנו הזדקקות, ולכן אנו חווים עצב עם לכתו.

ניתן להתנחם בכך שהצורך האנושי העוצמתי הזה ימצא לו מחליף. פרופ׳ מנואל טרכטנברג עשוי להתאים מבחינה זו. הרי הרגשנו, לתקופה, שהוא זה שהקשיב באמת לקול שוועת המחאה. היו כמה חודשים שהוא היה לנו כאב. ואם לא, תמיד אפשר לשלוף את אלוהים ממעמקי הלב ולהתפלל, או לטמון פתק בכותל, או מה שזה לא יהיה שנותן את התחושה שיש שם משהו "מעבר", גדול חזק ומיטיב עם יד על ההגה, יציבה לפחות כמו זו של סטן.

דר' איתי שילוני הוא מייסד ומנכ"ל S2R Strategy2Results חברה לייעוץ ארגוני-אסטרטגי, ומרצה-עמית בביה"ס אריסון למינהל עסקים במרכז הבינתחומי הרצליה