הדור ההוא של המנהלים

בשבוע שעבר הודיעה יצרנית הגז הטבעי השנייה בגודלה בארה"ב, צ'סאפיק, על עזיבתו הרשמית של המנכ"ל שלה, אוברי מקלנדון, אחרי יותר מ־20 שנה. מקלנדון הוא דמות כמעט מיתולוגית, יזם מוכשר, איש חזון, שהיה מהראשונים שקראו לעבור מייצור חשמל בפחם לגז. במהלך תקופתו צ'סאפיק הפכה לאימפריה, אלא שבשלב כלשהו הוא קצת התבלבל - לקיחת סיכונים בכספי החברה, בזבזנות וניגודי עניינים בין עסקי החברה לעסקיו ועיסוקיו הפרטיים - אלה היו רק חלק מהטענות שהועלו נגדו על ידי חברי הדירקטוריון החדש, שהתרעמו בעיקר על התנהלותו האישית.  

מקלנדון מזוהה עם דור מנהלים שהרגישו שהם חלק בלתי נפרד מהעסק שניהלו. המוטו הלא רשמי שלו היה: "אני החברה והיא אני, ושבעלי המניות לא ידחפו את האף".

אלי יונס. בנק ישראל: מנכ"ל מזרחי טפחות חרג מסמכויותיו צילום: אוראל כהן

בעיתוי מקרי לגמרי להודעה על הדחת מקלנדון, יצא השבוע דו"ח חריף של בנק ישראל על התנהלות צמרת בנק מזרחי טפחות. הביקורת הופנתה הן כלפי המנכ"ל אלי יונס, שלטענת בנק ישראל חרג מסמכויותיו, והן כלפי יו"ר הדירקטוריון יעקב פרי, שלא הקפיד על תפקוד תקין של מוסדות הדירקטוריון.

במובנים רבים אלי יונס שייך לדור המנהלים של מקלנדון. הוא חלילה מעולם לא עירב בין עיסוקיו הפרטיים ותחביביו לעסקי הבנק, וגם לא ניהל אורח חיים ראוותני ובזבזני. אבל גם הוא נחשב לאחד המנהלים המוכשרים והמוערכים במשק, וגם הוא במובנים רבים בטוח שהוא יודע טוב יותר מכל אחד אחר לנהל את העסק שהוא עומד בראשו. לזכותו של יונס ייאמר שגם הוא לפחות סיפק קבלות.

בנק מזרחי טפחות השיג בשנים האחרונות את התשואות על ההון הטובות ביותר במערכת הבנקאית בישראל, והשאיר בפער גדול אחריו את האחרים, גם את הבנקים הגדולים. התשואה שהשיג לבעלי המניות של מזרחי טפחות בחמש השנים האחרונות - קרוב ל־50% - מעמידה באור מביך את שאר הבנקים, כאשר הבנק השני ברשימה הצליח לגרד תשואה של 25% והבנק הגרוע רשם תשואה שלילית של 26%.

אלא שגם יונס, נראה, קצת התבלבל. אולי אלה ההישגים המרשימים או אולי הכישורים שלו שעולים על הסובבים אותו, שגרמו לו, על פי הדו"ח של בנק ישראל, לשמוט את כללי הממשל התאגידי ולעשות בבנק כבשלו.

לכאורה יאמרו בעלי המניות במזרחי טפחות, ובכללם גם בעלי השליטה - טוב שכך. אולי דווקא עצם העובדה שיונס ניווט וניהל את הבנק כרצונו היא זו שהביאה להישגים המרשימים, ולעזאזל כללי הממשל התאגידי.

אלא שבסוף אותם כללי ממשל תאגידי הם שאמורים להגן על החברה ועל בעלי מניותיה מהחלטות שגויות, סטיות מדרך הישר ונטילת סיכונים מיותרים, ולא חסרות חברות שבראשן עמדו מנהלים מוכשרים שאיבדו את "מגע הקסם" או אפילו מעדו וכשלו.

במזרחי טפחות חברו יחדיו שני גורמים: מצד אחד מנכ"ל דומיננטי ומוכשר, ולצדו יו"ר דירקטוריון שאפילו אינו מועסק במשרה מלאה וחסר ניסיון בתחום. אלה היוו קרקע פורייה ליצירתה של ההתנהלות הפגומה.

אלא שהבעיה האמיתית הרבה יותר חריפה ורחבה. במקרה של מזרחי טפחות הוכחה רפיסות הדירקטוריון, במקרים אחרים גילינו דירקטוריונים שמנסים לכאורה לעשות למנהלים חיים קשים, אבל הרושם היה שהכל משחק לפרוטוקול.

הצורך של הרגולטורים בשנים האחרונות לחזק את כללי הממשל התאגידי דרך העצמת כוח הדירקטורים אולי נולד מכוונות טובות, אבל כל עוד לא ייתנו להם כלים מקצועיים ואמצעים, ולצדם יחזקו את מעמד התפקידים המבקרים השוטפים בארגון, שלא יצפו מהם שבישיבה אחת או שתיים לרבעון הם יצליחו להתמודד עם כובד אחריות התפקיד.