מה האדם הקדמון ידע?

ג'ארד דיימונד, מחבר הספר על קיצור תולדות האנושות "רובים, חיידקים ופלדה", הצליח הפעם להכעיס את כולם. אפילו המו"ל של ספרו החדש לא קיווה לכזו סערה.

דיימונד, איש אשכולות שמתמחה בביולוגיה, אנתרופולוגיה, גיאוגרפיה וגם חקר ציפורים, התפרסם הודות לספר "רובים, חיידקים ופלדה", שבו השיב לשאלה למה דווקא האדם הלבן כבש את העולם. הסיבה, כתב, היא הגיאוגרפיה של מערב אירופה, שאפשרה חקלאות מגוונת ועודפי מזון, ולכן את עליית מעמדות הלמדנים והפוליטיקאים, וכן הולידה מחלות שתושבי אירופה פיתחו להן חסינות בעוד שבאמריקה, לדוגמה, כלל לא היו מוכנים אליהן.

בספרו החדש "The World Until Yesterday" (בתרגום חופשי: "העולם עד אתמול") דיימונד בן ה־75 שואל מה נוכל ללמוד מרבבות השנים שקדמו למהפכה החקלאית, ושבהן חיינו כציידים־לקטים.

ציור במערה של אדם קדמון צילום: שאטרסטוק

לשם כך הוא מרכז מידע שהצטבר על שבטי ציידים־לקטים, שחיים כיום בלא תעשייה, קרוא וכתוב או אפילו חקלאות. הוא סוקר כ־40 קהילות כאלה בגינאה החדשה, בחוג הקוטב הצפוני (שם חיים האינואיט, הקרויים כאן אסקימואים), ביערות האמזונס של אמריקה, במדבר קלהארי באפריקה ובעוד מקומות נידחים יותר ופחות. בעין אוהבת הוא מסייר עם קוראיו בין התרבויות האלה, ומגלה את התייחסותן השונה לאתגרי החיים.

גידול ילדים, לדוגמה, נעשה אחרת לגמרי: מבוגרים רבים שומרים על תינוק אחד, אך לעומת זאת לילדים מתירים לשחק באש ובסכינים כבר מגיל צעיר. הילדים גם משתתפים בגידול ובלימוד הצעירים מהם. דתות משמשות בעיקר לשמירת הסדר החברתי והמשפחתי, העלאת המורל ומניעת אלימות. אין מלחמות דת ואין ויכוחים על בידי מי האמת. כל המרבה בהן הרי זה משובח.

התזונה שונה, נטולת תיעוש ודלה בסוכרים, ובהתאמה שורת מחלות מערביות, מסוכרת עד אלצהיימר, נעדרות מהחברות האלה. ונוסף על כך, נפוץ גם ריבוי השפות. כל אדם שולט בכמה ניבים, בין היתר כדי להידבר עם השבטים הסמוכים.

דיימונד מלא התפעלות מהחברות המסורתיות האלה ודוחק באדם המודרני ללמוד אותן ולאמץ הלכי תרבות ששכחנו. אך בהקשר אחד הוא לא מעריץ אותן. שבטים פרימיטיביים, הוא מספר, חיים במלחמה בלתי פוסקת. הם לא מסבירי פנים לזרים, כי רובם לא ראו זר מימיהם, ואת חילוקי הדעות שלהם הם פותרים כמעט תמיד או בהידברות אישית או במוות. אחד מיתרונות הפוליטיקה שצמחה בעשר השנים האחרונות הוא השלום, כריתתו ואכיפתו. חיים שלווים לצד אנשים שחושבים אחרת ממך הם, לפי דיימונד, מושג זר לחברות המסורתיות. התדירות הגבוהה של מוות אלים היא אולי נקודת התורפה הגדולה ביותר של השבטים שאנו מכנים פרימיטיביים.

ומי היה מאמין שהתובנות האלה, הסבירות בסך הכל, יכעיסו רבים כל כך. לאחר יציאת הספר בחודש שעבר החלו אנתרופולוגים לתקוף את דיימונד על קלות הדעת שבהשלכותיו מתרבות אחת לאחרת. מבקרים אחרים טוענים שאסף את הנתונים ברישול והציג תמונה רומנטית ולא מדויקת. מאמיני דתות מעקמים אף אל מול האופן המכשירי שבו הוא מציג את האמונות הדתיות, ומה שהוא גוזר מכך על הדתות המודרניות, וגם תושבי גינאה החדשה הצטרפו לרשימת הנעלבים, על מה שנראה להם כהצגתם כאלימים וזועפים. הניסיון לכתוב ספר על הסוציולוגיה העתיקה שלנו הפך לדיון באתיקה ובמתודולוגיה של מחקר באנשים.

אבל יש זיק אופטימי שעולה ממי שקורא את הספר היטב. אחת השאלות שמרחפות בו היא "הלנצח נאכל חרב". האם האלימות היא חוק טבע, או שעתידה יכול להיות שונה מעברה. בשאלה הזאת עסק גם הפילוסוף סטיבן פינקר, שהוזכר כאן בעבר, ודיימונד, שמצטרף אליו, מציע תשובה אופטימית: לא בהכרח.