שילוב טכנולוגיה בחינוך: איך לעשות זאת נכון?

בשנים האחרונות, משרד החינוך מוביל בשנים האחרונות תוכנית חדשנית בשם "התאמת מערכת החינוך למאה ה-21", שבמרכזה הטמעה עתירת-משאבים של טכנולוגיות חדשניות בבתי הספר. זאת, תוך התאמת תוכניות הלימודים והכשרת צוותי הוראה שיקנו לתלמידים את מיומנויות הלמידה הנדרשות מאזרחי העידן הטכנולוגי העכשווי. בוני התוכנית הפנימו לקחים מכשלונות תוכניות תקשוב מהעבר ובנו מערך הטמעה משוכלל, אשר לטענתם, עשוי לחולל את השינוי הנכסף במערכת החינוך.

בילדותי, היינו נוהגים להצטופף סביב מקלט הרדיו ולהאזין לשיעור באנגלית או בהיסטוריה. "הרדיו הוא העתיד", אמרה המורה, "הוא ישנה את פני החינוך". אח"כ הופיעה הטלוויזיה החינוכית ואמרו שהיא זו שתשנה את פני החינוך, וכאשר הגיע האינטרנט - התבשרנו על המהפך הגדול בחינוך: לא עוד תלמידים השותים ידע, אלא מורה המשמש כחונך ותלמידים הבונים ידע ממקורות שמצאו ברשת – ממש כמו חוקרים.

בית ספר ממוחשב (ארכיון) צילום: גלעד קוולרציק

אלא שציפיות לחוד ומציאות לחוד, וכיום, רוב המחקרים מצביעים על כך שלמרות המאמצים המושקעים בשילובן של טכנולוגיות חדשניות ומגוונות, ברבים מבתי הספר בישראל ובעולם, תרבות ההוראה והלמידה כמעט ולא השתנתה. במקביל, רוב המחקרים המשקללים את השפעת הטכנולוגיות על תרבות מערכת החינוך, מדגישים את האכזבה מהשינוי שחוללו הטכנולוגיות – במיוחד כאשר לוקחים בחשבון את העלויות הנלוות הגבוהות.

אז האם הטמעת הטכנולוגיות החדשניות במערכות חינוך מיותרת? בוודאי שלא! ברור שלא ניתן לקיים כיום מערכת חינוך מודרנית שלא תשלב באופן מאסיבי טכנולוגיות בלמידה ובהוראה המתנהלות בה. אלא ששילוב זה מחייב את מקבלי ההחלטות בהפעלת מערכת נרחבת של שיקולי דעת מעמיקים, שבלעדיהם עלולה ההטמעה להיכשל.

"מרוץ המלכה האדומה"

ראשית, יש להבין שרוב הטכנולוגיות בהן נעשה שימוש בבתי ספר, כגון מחשב, אינטרנט, סקייפ, בלוג, וויקיפדיה, לא פותחו למטרות חינוכיות – דבר המחייב את אנשי החינוך להתאימם ללמידה והוראה. שנית, הטכנולוגיות משתנות כיום בקצב מהיר ביותר – האם מישהו יכול היה לנבא לפני עשור את השתלטות הרשתות החברתיות על השיח החברתי?

כתוצאה מכך, מערכות וארגונים מצויים כיום בפני "מרוץ המלכה האדומה", שבו על מנת לשרוד,  המערכת צריכה להשתנות כל הזמן, מבלי שבכלל ברור שהשינוי שהיא מבצעת הוא אכן השינוי ההכרחי והנכון. בעולם טכנולוגי כה כאוטי, מערכת החינוך עלולה לשלם מחיר כלכלי ופדגוגי כבד ביותר על כל שינוי אסטרטגי שגוי או בחירה לקויה בטכנולוגיות שיוטמעו בבתי הספר.

למשל, ההחלטה לצייד כיתות רבות בישראל ב"לוחות חכמים" בעלויות גבוהות ביותר, עלולה לגבות מחיר כבד במידה ויסתבר כי הלוחות אינם משיגים את מטרתם. גם ההחלטה הגורפת שקיבל משרד החינוך, לעבור במהלך החומש הקרוב לספרי לימוד דיגיטליים על חשבון הספרים המודפסים, עלולה להיות בכיה לדורות במידה ויתברר שהקריאה הדיגיטלית כרוכה בקשיים קוגניטיביים רבים ובירידה בעומק הלימוד וברמת ההבנה.

קשה לקנא במובילי התוכנית להתאמת מערכת החינוך למאה ה-21, העוסקים בשילוב טכנולוגיות חינוכיות בתנאים של אי-ודאות כה גבוהה. עם זאת, ניתן להמליץ על כמה קווים מנחים שחייבים לעמוד בפניהם: הקפדה על אימוץ טכנולוגיות ש"זמן המדף" שלהן במערכת יהיה ארוך ככל שניתן; בקרה על תהליך האימוץ והימנעות משינויים רחבי היקף שקשה לסגת מהם; השקעת מירב המאמצים בהקניית מיומנויות שימוש נבונות בטכנולוגיות – הן מצד המורים והן מצד התלמידים.

אלא שלמרבה הצער, עיון מדוקדק בנספח לתוכנית "התאמת מערכת החינוך למאה ה- 21", חושף פערים גדולים בין מטרות-העל המצוינות המנוסחות בה, לבין מטרות הביצוע "בשטח". האחרונות מתמקדות בעיקר בהקניית מיומנויות טכניות הקשורות בניהול קבצים, עבודה עם מעבד תמלילים, בניית מצגות, ועבודה באינטרנט. בשילוב עם הידוע לנו על הקשיים בהם נתקלים מורים בהתמודדות עם טכנולוגיות בהוראה, הדבר מעלה חשש בדבר סיכויי ההצלחה של התוכנית, וזאת על אף ההשקעה המרשימה של משרד החינוך בהכשרת מורים שיובילו את המהלך ובהקמת מערך תמיכה מעורר קנאה.