מה כדאי לבנט ולפיד לקרוא?

לפני כמה חודשים סיפרתי כאן על ריצ'רד מולר מאוניברסיטת קליפורניה, שהשיב לשאלה הזאת בשני ספרים, "פיזיקה לנשיאי העתיד" ו"אנרגיה לנשיאי העתיד", שבהם נתן סמינר מנהלים מזורז בשאלות מדעיות שחיוניות לקביעת מדיניות בתחומים כמו אנרגיה, פיתוח ואיכות הסביבה.

השבוע אני רוצה לספר על מתנדב יומרני ממולר, וגם מפורסם ממנו, שהחליט להקדיש ארבע שנים מחייו כדי להעניק למנהיג הנבחר של מדינתו לא רק עצות או מידע, אלא אנושיות, עומק וחוכמה. ניסה, וכמובן נכשל.

הסופר הקנדי יליד ספרד יאן מרטל, שהתפרסם בעיקר בזכות ספרו "חיי פיי", הופתע באפריל 2007 מהזלזול שהוא ועשרות אמנים ואנשי רוח זכו לו כשהתארחו בפרלמנט הקנדי. הביקור המשפיל, ותקציב התרבות הנמוך בקנדה, העלו אצל מרטל שאלה: למה הפוליטיקאים כה אדישים לאמנות, ואיך אפשר לשנות את האדישות הזאת.

נפתלי בנט ויאיר לפיד. יש רשימת קריאה מומלצת צילום: אלכס קולומויסקי

התסכול הוליד רעיון: מרטל נדר לשלוח מדי שבועיים לראש ממשלת קנדה החדש סטיבן הרפר ספר קריאה קלאסי, מלווה במכתב קצר שיסביר לפוליטיקאי העסוק מה הוא יכול להפיק מקריאתו. את המתנות הוא ימשיך לשלוח, הבטיח, לאורך כל שנות שלטונו של הרפר.

באותו חודש הוא שלח את הספר הראשון, "מותו של איוואן איליץ'" של טולסטוי. במכתב המצורף מרטל הסביר לנמען הרם מה הלקח מסיפורו של איליץ', השופט טוב המזג וחובב הנשפים שלקה במחלה ממארת, והפך באחת לאדם שקוף, שרופאיו מזלזלים בו ועמיתיו חושבים רק מי מהם יזכה במשרתו. "אנחנו רואים את שגיאות האנשים - הו, הן כה ברורות לנו, אנחנו לבטח לא כאלה - עד שיום אחד מישהו מתבונן בנו כאילו היינו דמות מ'מותו של איוואן איליץ'", כתב מרטל למנהיגו. בתשובה קיבל מכתב תודה לקוני ממזכירה ממשלתית.

הספר השני היה "חוות החיות". "הספר הוא דוגמה לאחד משימושי הספרות - היסטוריה שנכנסת לכיס", כתב מרטל, "ו־120 עמודיו גם מלמדים את דרכיהם של פוליטיקאים זדוניים". תשובה לא התקבלה. השלישי היה ספר בלשי יד שנייה של אגתה כריסטי ("הנקודה שברצוני להעביר היא שספר משומש, בשונה מרכב משומש, אינו מאבד מערכו"). הספר ה־68 היה "Generation A" של דאגלס קופלנד, מחבר רב־המכר "דור ה־X" ("זהו סיפור על כוחה של הקריאה לחיזוק היחיד וכוחו של הסיפור לחישול הקבוצה"). ה־92 היה "שחמט" הקלאסי של סטפן צווייג, שעלילתו מתרחשת בתקופת השואה. מרטל דחק במכתבו לחשוב על הדומה והשונה בין שחמט לחיים, ועל איך כללים פשוטים מובילים למורכבות עצומה. וכך זה המשיך, עם "בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט ו"ארץ יצורי הפרא" של סנדק, עם פיליפ רות', קפקא, סולז'ניצין וקאמי.

רשימת הקריאה והמכתבים פורסמו באתר whatisstephenharperreading.ca שמרטל הקים. הם מפתיעים בכנות והיעדר הציניות או ההתנשאות שבהן מרטל כותב. הוא באמת מאמין שכפי שבעלי השררה צריכים להישמע יותר למדענים, עליהם ללמוד גם מהמשוררים.

ב־2011 מרטל מצמץ ראשון, ושיגר להרפר את הספר ה־101 והאחרון. סטיבן הרפר, מצדו, עדיין בתפקיד. מעבר לתודות הלקוניות ממזכירותיו, מעולם לא הגיב למתנות.

מרטל, מצדו, פרסם בסוף השנה שעברה את "101 מכתבים לראש ממשלה: ספרים שסטיבן הרפר לא קרא, אבל אתם אולי כן". ייתכן שאם יש רשימת קריאה מומלצת למקבלי ההחלטות החדשים והוותיקים שלנו, היא עשויה להתחיל בספר הזה.