תקדים יקר
קריסתה של אמפל - ניצחון שכולו הפסד, או להפך?
סיפור קריסתה של אמפל יוצר סוג של דיסוננס. קשה להחליט האם המוסדיים שיחקו אותה כשנלחמו עד הסוף נגד יוסי מימן והשתלטו לו על החברה או שלמעשה מימן עשה מהם צחוק כשגרר אותם להליך הקפאת הליכים ארוך, יקר ומיותר שהותיר אותם עם המכנסיים למטה - עם סיכוי די קלוש להחזיר לעמיתים שלהם את מיליארד השקלים מכספי הפנסיה שהלוו לאמפל, והתאדו בצינורות הגז במצרים.
- "ההסדר באמפל ראוי כלכלית וגם ברמה המוסרית"
- "מעולם לא נתקלתי במחזיקי אג"ח עוינים כל כך כמו באמפל"
- ביהמ"ש בניו יורק העביר את אמפל לידיהם של מחזיקי האג"ח
מימן אולי יצא מעט נלעג, עם מוניטין הרוס וסיכוי אפסי לחזור ולגייס בשוק ההון המקומי, אבל מנגד, הסיכוי של מחזיקי האג"ח לפרוץ את מחסום החברה בע"מ ולרדת לנכסיו האישיים הוא די נמוך וכרוך בהליכים משפטיים שיימשכו שנים ויפרנסו בעיקר עורכי דין. בניגוד לבעלי הון כמו נוחי דנקנר ויצחק תשובה, שרוצים להמשיך ולפעול בשוק ההון המקומי והכבוד שלהם יקר להם, מימן הוא דמות שונה להכעיס באדישות שלו למול הזעם הציבורי. האבסורד הוא כה גדול כך שבעוד את דנקנר צולבים בכיכר העיר, מימן כבר מזמן לא מייצר כותרת ונראה שהוא ממשיך לחיות את חייו על מי מנוחות.
יוסי מימן, לשעבר בעל השליטה באמפל צילום: אוראל כהן אלא שהמוסדיים טוענים שלמימן לא היה שום ערך מוסף בניהול של אמפל ושלו היו מקבלים את הצעתו לדחייה של שנתיים בהחזר החוב, הם למעשה היו מעניקים לו ולצוות מנהליו עוד שנתיים שבהן היו ממשיכים לסחוט את קופת החברה. לטענתם, ממילא כישלון פרויקט הגז המצרי סתם את הגולל על הסיכויים לראות את הכסף בחזרה, וכעת נותר רק להמתין ולראות אם הליך הבוררות נגד ממשלת מצרים בנושא יניב פרי. מימן כזכור התנה את הסדר החוב שהציע שכלל ויתור מסוים על הוצאות שכר וכן הזרמה של כמה מיליוני דולרים מצידו בפטור מתביעות מצד מחזיקי האג"ח. המוסדיים אמרו אז כי הם מעדיפים לא לראות שקל מהחוב כלפיהם ולו רק שתינתן להם האפשרות לתבוע את מימן.
בשורה התחתונה, נראה כי במקרה של אמפל המוסדיים סיפקו את הסחורה לעמיתים שלהם. נכון, הם כשלו בהעמדת האשראי למימן, הימרו בגדול על פרויקט גז ספקולטיבי ולא דרשו ביטחונות. אלא שבנקודת ההכרעה – לוותר למימן או ללכת איתו עד הסוף – הם עשו את הבחירה היחידה האפשרית. נכונות לגבש הסדר חוב עם מימן בתמורה לפטור מתביעות עתידיות נגדו היתה מנציחה את הטעות המקורית שבכניסה להשקעה ומציגה את המוסדיים כרופסים ומגוחכים. מימן היה מקבל דחייה של שנתיים עם אופציה לנס וסיכון אפסי והמוסדיים היו נותרים עם הסיכון. המוסדיים ייצרו במקרה הזה נורמה חדשה לבעלי שליטה שמצפים כי כישלון עסקי וניהולי שלהם לא יזכה למענה מצד כוחות השוק והוכיחו, הגם במחיר של הפסד כספי, כי הם לא יהססו ללכת עד הסוף נגד מי שזלזל בהם ולא היה מוכן לקחת אחריות על כישלונו.
