איפה הכסף? פשוט - אין כסף
מדיניות כלכלית בעשרה שיעורים. והפעם: שתי בעיות שרוקנו את הארנק של מדינת ישראל ונתון אחד שהאוצר לא מפרסם
לפני הבחירות יאיר לפיד שאל איפה הכסף, ומאז שהוא שר האוצר הוא מנסה למצוא אותו, אך כפי שהצעת התקציב מוכיחה, ללא הצלחה יתרה. הסיבה פשוטה: אין כסף.
אם תחפשו את הכסף בטווח הקצר, תמצאו פירורים פה ושם (ואולי קברים להטיל עליהם מסים). אך בסופו של דבר, אין כסף והסיבה לכך היא שמדינת ישראל לא צומחת. המדינאים מפמפמים לנו שהמצב כאן נפלא. הם מספרים כי המדינה צומחת בשיעור של כ-3% לשנה, בזמן שהארצות המפותחות כמעט שאינן צומחות. מדובר כמובן בסילוף גס של המספרים מאחר שהצמיחה היא גידול התוצר לנפש, ואוכלוסיית מדינת ישראל גדלה במקביל בכ-2% לשנה. בשורה התחתונה: אם מחסירים את גידול האוכלוסייה מאחוז הצמיחה שמתפרסם, מגלים כי במקרה הטוב המדינה שלנו צומחת באחוז לשנה.
יאיר לפיד צילום: עמית שאבי הבעיה הראשונה של ישראל היא פריון עבודה נמוך. חלק מאיתנו עובדים שעות רבות, אך בסופו של דבר אנו לא יעילים מספיק. למה לא יעילים? יש מחקרים הטוענים שקביעות הוא מוסד הפוגע ביעילות, אחרים שמים דגש על "העובד הים-תיכוני" שבנורמות שלו אין נטייה ליעילות. בואו נהיה כנים: מי לא מכיר לפחות עובד אחד במחלקתו שאם היינו מפטרים אותו, התפוקה לא היתה יורדת. לכן, אני מציעה שבמקום ה"מלשינון" הידוע לשמצה, האוצר יתקין "יעילון" בו העובדים ידווחו על ההצעות שלהם ליעל את מקום עבודתם.
הבעיה השנייה היא פריון ילודה גבוה. בעת שהגידול של כלל אוכלוסיית ישראל עומד כיום על 2% בשנה, שיעור גידול האוכלוסייה בחברה החרדית הוא כ-7%. גידול אוכלוסייה כה מהיר גורם לכך שאנו יולדים יותר ילדים ממה שאנחנו יכולים לכלכל. בעבר, ההוצאות על ילד היו קטנות. במדינות עניות כמו באפריקה, הילדים אפילו מכניסים הכנסה. אך בעולם המערבי, יש להשקיע כסף רב בילדים, וזה אומר שחלק גדול מהתקציב הממשלתי מופנה לעניין זה. אם אנו רוצים להמשיך לצמוח מהר, מה שדורש שיעור גבוה של הון לנפש, אזי גידול שנתי של 7 אחוז באוכלוסיה החרדית הוא לא בר קיימא.
איך כל זה קשור להצעת התקציב? פשוט מאוד: אם תעיינו בספר התקציב, תוכלו למצוא חלוקה בין תקציב רגיל לתקציב פיתוח, או חלוקה לפי משרדים. אך אם תרצו לבדוק מה תורם כל מגזר ומה הוא מקבל, לא תוכלו לעשות זאת. אציג אומדנים ראשוניים על חלוקה בין מגזרים, בתקווה שמשרד האוצר יתחיל לפרסם אותם.
על סך הוצאות של 390 מיליארד שקל, כאשר מנכים את הוצאות הממשלה כמו ביטחון, תחבורה, תשתיות וכד', רואים כי סך התשלומים שמועברים למגזר החרדי, נעים בין 40 מיליארד ל-80 מיליארד שקל . מצד שני אם נאמוד את התקבולים מהמגזר החרדי, הלוקחים בחשבון מע"מ ומס הכנסה שהם מפרישים, נקבל כ-15 מיליארד. מכאן עולה כי סכום הנטו המועבר למגזר זה גבוה מ-45 מיליארד שקל. מדובר אמנם באומדן גס אך כזה שאינו חוטא למציאות. תמוה אם כך שהאוצר לא מפרסם את הנתון ומסתפק בפרסום המיליארד וחצי שקל של תמיכות ישירות לישיבות. אם שאלתם איפה הכסף? ייתכן שהוא נמצא בהוצאות על אוכלוסייה שלא משתתפת בייצור.
ומה עם העובדים המאורגנים, האם גם הם מקבלים יותר ממה שהם תורמים? כמובן שלא. סוגיית המאורגנים לא קשורה כלל לתקציב, אלא לשאלה של שוויון הזדמנויות (כפי שהסברתי בשיעור הראשון). שכרם הגבוה יחסית של המאורגנים הוא שערורייתי. לא צודק ששני אנשים העובדים בעבודה דומה עם תפוקה שווה, יקבלו שכר שונה, רק כי אחד עובד בחברה פיננסית או בנמלים והשני בשוק הפרטי התחרותי. מדובר אמנם בסוגיה שלא קשורה לתקציב ולאיפה הכסף, אך מציאות זו אינה הוגנת ועל האוצר לטפל בה.
החמצת ההזדמנות לשינוי אמיתי מאכזבת מאוד, במיוחד כאשר ישנו מנדט ציבורי חד-פעמי לשר האוצר לבצע שינוי זה. שר האוצר היה צריך להימנע מלהעלות את מס הכנסה, והיה עליו להקטין את ההוצאות שלא תורמות לצמיחה.
פרופ' אליס ברזיס היא ראש מרכז אהרון מאיר, במחלקה לכלכלה באוניברסיטת בר-אילן
