חוסר שקיפות בדיוני הריכוזיות: המצלמות כבויות ואין פרוטוקול

על דיוני ועדת הכספים שלשום העיבה תקרית שאינה מיישרת קו עם האמירות על שקיפות: הדיונים שאישרו את חוק הריכוזיות לקריאות שניה ושלישית לא שודרו בפורטל הוועדה באתר הכנסת. זאת כשמאחורי שולחן הוועדה התרוצצו עורכי דין ולוביסטים מטעם הקבוצות הגדולות במשק, ובהם: שני לוביסטים מטעם פוליסי שבשליטת בוריס קרסני שייצגו את שיכון ובינוי שבשליטת שרי אריסון; הלוביסטית הוותיקה אורלי בן שמאי ועורכי הדין צבי אגמון מתן מרידור מטעם קבוצת אבלס־ליברמן־בינו; לוביסטית ממשרד גורן עמיר שייצגה את מקורות, אף שהפרק שבו דנו לא נוגע בה; ולוביסט נוסף ממשרד כהן־רימון־כהן שייצג את איגוד קופות הגמל.

הופעת אורח נדירה ערכה פרח לרנר, המקשרת של ראש הממשלה בנימין נתניהו בכנסת. לרנר מופיעה רק בדיונים קריטיים, ולכל אורך הדיון התלחשה עם חברי הכנסת של הליכוד.

אשר גרוניס, נשיא בית המשפט העליון צילום: מיקי אלון

מדוברו של יו"ר ועדת הכספים ניסן סלומינסקי נמסר: "אין דובר לועדת הכספים במשך שבוע וחצי משום ששבר את רגלו. מי שהחליף אותו שלשום איחר, ולכן היה צריך לכתוב מה מתרחש בדיון ולא התפנה לטפל בצד הטכני של חיבור השידורים. בבועות שקדמו לכך כל הדיונים שודרו בפורטל הועדה. איננו מסתירים דבר מהציבור".

החשכת המצלמות מצטרפת לדחיית עתירתה לבג"צ של ח"כ זהבה גלאון, באמצעות עו"ד דפנה הולץ־לכנר, בדרישה לפרסם את הפרוטוקולים של ועדת הריכוזיות. 12 דקות בדיוק לקח לבג"ץ להפנות את העתירה לבית המשפט המחוזי, כשנשיא בית המשפט העליון תוהה "מדוע זה עניין של בג"ץ להתערב בו ולא של בית המשפט לעניינים מנהליים".

המדינה התנגדה לפרסום תוכן הדיונים משני טעמים: הראשון הוא שלדבריה, מדובר בדיונים פנימיים שמוגנים מפני חשיפה כדי להגן על החופש של עובדי מדינה להגיד את אשר על ליבם ללא חשש, והשני הוא שאין מדובר כלל בפרוטוקול אלא בתרשומת פנימית של עוזר ראש הוועדה.

גורמים משפטיים טענו אתמול כי שתי הטענות הללו תמוהות. ראשית, מדובר בעובדים בכירים שאם הם חוששים מפרסום הדברים - אין הם ראויים לתפקידם. כמו כן זו זכות הציבור לדעת את שאמרו היות שהם מתעסקים בו, בכיסו ובפרנסתו. שנית, התייחסות המדינה לוועדה כוועדה פנים־ממשלתית ולא כוועדה ציבורית היא לא יותר מהתחכמות משפטית. ושלישית - אם לא ניתן לסמוך על עבודתו של האיש שרשם את הנאמר בדיונים - כנראה שגם הוא לא ראוי לתפקידו.

הן המחוקק (חוק חופש המידע) והן בית המשפט העליון (זכות הציבור לדעת)גורסים כי מידע הוא נכס ששייך לציבור ודרושים טעמים מיוחדים כדי להסתירו, כמו בטחון המדינה, סודות מסחריים, או פגיעה בפרטיות. ובכל מקרה, החיסיון לא צריך להיות גורף, במיוחד כשמדובר בנושא כה מרכזי לחברה ולכלכלה.