בגלל כמה תפוחים רקובים
הרגולציה המחמירה על שכר הבכירים נולדה בגלל ריבוי מקרי חזירות, אבל יש מקום להקלות
לא מעט ביקורת נשמעה על ההגבלות המחמירות שהוטלו על שכר הבכירים בחברות הציבוריות במסגרת תיקון 20 לחוק החברות.
לכאורה, אין כל היגיון בכך שבעל שליטה לא יהיה המחליט העיקרי כמה לשלם לשכיר שלו, בפרט כי מרבית השכר יוצאת מכיסו. אלא שהחוק הפקיע בצורה בוטה מדי את ההשפעה של בעלי השליטה על שכר מנהליהם, והעביר את ההחלטה למיעוט בעלי המניות מקרב הציבור. הכוח עבר לידיהם לא רק כשמדובר במנהלים שהם בעלי עניין, אלא גם בתגמול סמנכ"לים בכירים וגם כשנתח המניות שבו מחזיק הציבור הוא שולי.
שרת המשפטים ציפי לבני צילום: עמית שעל צריך לזכור שהגזירות המחמירות הללו לא נתחו על קרקע בתולה. בשנים האחרונות תנאי העסקת המנהלים הבכירים הלכו והתנתקו מהמצב במשק ומביצועי החברות שבראשן הם עומדים. אמנם מדובר רק בקומץ תפוחים רקובים, אך הקומץ הזה הלך וגדל, והוא אחראי לכך שכל הסל הפך למסריח ושתדמית המגזר העסקי כולו נפגעה.
רק השבוע התווסף עוד תפוח רקוב לסל - חברי דירקטוריון בזן החליטו להאריך למנכ"ל לשעבר פינחס בוכריס את תקופת מימוש האופציות שקיבל, גם לאחר שיסיים את תפקידו בחברה. ההחלטה הזו שמה ללעג את המהות שלשמה מוענקות אופציות למנהלים - לתמרץ אותם במהלך כהונתם ולא אחרי פרישתם - ומכתימה את המגזר הפרטי בכללותו.
אבל התפוחים הרקובים דוגמת בוכריס לא ייעלמו בגלל רגולציה מחמירה. הם אלה שפתחו את הדלת להתערבות של הרגולציה, שמטבעה מתקשה להפריד בין הטובים לרעים - ולכן ההקלות המונחות לפתחה של שרת המשפטים ציפי לבני הן מהלך נכון שמתיר חופש פעולה במקומות הנכונים ובמידה המתאימה. אבל עד שהשוק לא יוקיע בעצמו את אותם תפוחים רקובים, את המחיר ימשיכו לשלם הטובים.
