מצעד האיוולת העצוב בנמל
למרות ההיבט הפוליטי הברור של ההחלטה על פתיחת שני נמלים חדשים, ועדי העובדים צריכים בעיקר להלין על עצמם, ולחשוב איך הם גרמו לרגע הזה להגיע. ההפסד הוא של כולנו
בואו נניח לרגע שהפרטת הנמלים, בניתוח כלכלי קר, הוא הדבר הנכון לעשות.
עכשיו בואו נניח לכלכלה. כי זה החלק הקטן בסיפור - את זה לא אני המצאתי. גם לא מקיאוולי - ההחלטה על הקמת שני נמלים פרטיים, שמשמעה מלחמה בנמלים של אשדוד וחיפה, היא קודם כול החלטה פוליטית.
- ההסתדרות: "סכסוך העבודה מחזיר את מאזן הכוחות לעובדי הנמלים"
- ההסתדרות הכריזה סכסוך עבודה בנמלי חיפה ואשדוד
- יו"ר ועד נמל אשדוד: "מתבייש בראש הממשלה. הכל ספין והסתה"
נתניהו הוא אמנם כלכלן ליברטייאני בנשמתו. אבל הוא הרבה יותר מזה פוליטיקאי. כל קורא עיתונים ממוצע יכול לדלות מתקציבי נתניהו לדורותיהם אינספור דוגמאות לוויתור על הכלכלה לטובת האינטרס הפוליטי. וזה בסדר, הוא לא המציא את השיטה. עכשיו, כשנוצר השילוב של קואליציה עם דעת קהל סוחפת נגד הנמלים, הרווח הכלכלי, ככל שהוא קיים, משני לרווח הציבורי.
ובזה עובדי הנמלים צודקים בהחלט. הפיכתם לאויב העם היא אינטרס ברור של הקואליציה בראשותו של נתניהו. כל עוד מספר הכתבות והפרשנויות על המלחמה בנמלים מתקרב למספר הכתבות על יוקר המחיה ועל הקיצוצים בתקציב, כך גדל הרווח הפוליטי של ראש הממשלה. אבל למרות ההיבט הפוליטי, ועדי העובדים צריכים בעיקר להלין על עצמם, ולחשוב איך הם גרמו לרגע הזה להגיע.
ראש הממשלה בנימין נתניהו. שיקולים פוליטיים שגוברים על השיקולים הכלכליים צילום: אלכס קולומויסקי השאלה המעניינת: מה בדיוק הביא אותנו לנקודה הזו, שבה התיעוב לנמלים הפך את פרויקט חיסולם ללהיט פוליטי אדיר כל כך?
התשובה המיידית היא שזהו רק סימפטום של תופעה גדולה יותר: חברה ישראלית שהופכת קפיטליסטית בתפיסותיה, דורסנית במעשיה, ומפריטה עצמה לדעת באמצעות מנהיגיה. מכאן, חברה שבה אין יותר טיפת כבוד לעבודה מאורגנת.
העניין הוא שזו תשובה פשטנית וכללית מדי. היא גם מאד לא מדויקת, אם לוקחים בחשבון את שורת התארגנויות העובדים החדשה בכמה מהחברות הגדולות במשק, שזוכה לאמפתיה מצד חלקים נרחבים בציבור.
השר ישראל כץ. ספק אם משרד התחבורה ידאג לסביבה צילום: מיקי אלון
מה שקרה בנמלים הוא יותר מורכב. חלק מהסיפור - לא כולו, אבל בהחלט חלק חשוב - קשור להתנהלות של ועדי העובדים בנמלים. ניתן בהחלט להשתמש כאן במינוח של ברברה טוכמן ולטעון שמדובר בהתנהלות איוולת ממש. לאורך שנים, וביתר שאת בשנים האחרונות, ועדי העובדים הלכו רחוק מדי. דרישות השכר המופרכות, התנאים הנלווים (סטייקים? סטייקים???), ההשבתות החוזרות, הסיפורים החוזרים על סחיטות היבואנים, הנפוטיזם, המכרזים התפורים לכאורה, ועוד ועוד. יש ים כאלה.
הם הרחיקו לכת והציבור תפס את הראש. וכשארגוני עובדים מרחיקים כל כך לכת, אדישים כל כך לתגובות ולמחיר, הם מסתכנים בזה שהציבור בסוף לא יסתפק בלתפוס את הראש.
ובכך האיוולת. הסוף, במקרה הזה, היה ידוע מראש.
כי כשמישהו מגזים בשימוש בכוח, הוא בסוף נופל. לא תמיד, ועוצמות הנפילה משתנות, אבל הרבה מאד פעמים זה נגמר בחיסול. הדוגמה הרלבנטית, שכמנהיגי עובדים לא כל כך צעירים הם יכלו ללמוד ממנה, היא מה שקרה באנגליה לפני 30 שנה.
עופר עיני בפגישתו עם ראשי הוועדים של נמל אשדוד ונמל חיפה צילום: אוראל כהן שם ההתנהלות הפרועה של האיגודים המקצועיים היא שהובילה לעלייתה של תאצ'ר, ובהמשך לריסוקם של אותם איגודים עצמם. הציבור האנגלי לא היה נותן לתאצ'ר להתקרב לדאונינג 10 - אפילו לא כעוברת אורח - אם האיגודים היו משתמשים בכוח שלהם בתבונה.
מנהיגי עובדי הנמלים היו צריכים לדעת, להיזהר. אבל זה מה שקורה למנהיגים עם שכרון כוח - כי זה מה שהם בעצם היו, מנהיגי עובדים עם שכרון כוח - ההיבריס בסוף הפיל אותם. אח, ההיבריס המתעתע.
והתוצאה היא גם טפשית וגם עצובה.
טפשית, כי מדינת ישראל לא צריכה ארבעה נמלים. עוד שני נמלים זו פגיעה סביבתית שקשה להתעלם ממנה, וגם אם משרד התחבורה יפתיע לטובה בתכנון עם התחשבות סביבתית - אני בספק, תרשו לי - מלכתחילה זה פשוט מיותר. באופן כללי משהו לא מובן כאן. יש לכם חברה מקולקלת? תתקנו אותה. אתם כאילו, הממשלה כאן. לבנות חברה אחרת במקום לתקן את מה שיש לך ביד זו בריחה מאחריות, פחדנות אפילו.
עצובה, כי אנחנו אולי נרוויח נמלים יעילים יותר, הרווח בהיבט הזה הוא די ברור. אבל המחיר יהיה כבד, כי מה שאנחנו מפסידים זה גוף ענק וחזק עם עבודה מאורגנת. ומדובר בהחלט בהפסד, לכל מי שזכויות עובדים יקרות לליבו. קו ההגנה האמיתי של העובדים בישראל הוא ועדי העובדים בגופי הענק. נכון, הם מגנים קודם כל על עצמם, אבל בלי הכוח שלהם ההסתדרות היא אבק. והסתדרות אבק היא אסון לזכויות העובדים בישראל.
