למי יש סמכות למנות

1. נפל לו פגם מוסרי

מתרגמים התנהגות לעילות פסילה

הדמיון בשני המקרים בולט: כניעה לקואליציה של התקשורת והמשפט. האם זו כניעה מוצדקת לשני מנגנונים דמוקרטיים לגיטימיים, או שזו כניעה לפופוליזם צהוב ומתלהם שמפומפם בידי אינטרסנטים? ייתכן שפרנקל אינו מתאים להיות נגיד בשל עמדותיו הכלכליות, בשל הכהונה השנייה ומפני שהוא צפוי להעלות ריבית, אבל אין מחלוקת על כך שבסמכות הממשלה למנותו. אלא שתהליך המינוי הופקע בשנים האחרונות והועבר למשפטנים. ומדוע משפטנים? כי האל חנן אותם ביכולת לתרגם התנהגות אנושית לעילות פסילה ולהסביר מתי מינוי אינו סביר, או פוגע בטוהר המידות, או באמון הציבור ואם נפל בו פגם מוסרי.

יעקב פרנקל. הזמנה לנבירה בפרטי פרטים צילום: בלומברג

ועדת טירקל הוקמה כדי לבחון את כשרות המינוי של בכירים בשירות הציבורי. אלא שבהמשך הדרך יש יועץ משפטי ובג"ץ, ולפעמים מזעיקים לחגיגה גם את מבקר המדינה. ועדת טירקל נטתה לקבל את הסברי פרנקל, אבל מרגע שהיא נזקקה ליועץ המשפטי, הופקעה ממנה הסמכות למעשה. ברגע שהיועץ בודק, הוא גם מגבש דעה וזו הופכת מכרעת. אם הוא מחליט, למשל, שלא להגן על המינוי בבג"ץ, המלצת טירקל הופכת לשולית, כפי שהוכיח תקדים גלנט. טירקל חשב שהמינוי ראוי. היועץ הפיל אותו. גם היום טירקל חושב שהוא צדק ושווינשטיין טעה. ייתכן שגם סיפור פרנקל היה מתגלגל באותו מתווה בדיוק.

2. נרטיב ההתנצלות

ההסברים היו מוטים ומלאי זחיחות

לזכותו של פרנקל ייאמר שלפי המבחנים והתקדימים המשפטיים, קשה לפסול אותו על בסיס סיפור הדיוטי פרי. הוא לא הורשע ואפילו כתב אישום לא הוגש נגדו. המקרה אירע לפני שבע שנים, והוא שולי בהיקפו. לחובתו ייאמר שמאמציו להכשיר את התנהלותו לוקים בהטיות. מדובר גם בזחיחות שמאפיינת אנשים שחושבים שמילה שלהם מספיקה כדי שהעולם יסתדר לפי רצונם, והם נדהמים כשזה לא קורה. אלא שכרגיל הקאבר־אפ מתברר כחמור מהמעשה עצמו. למשל, המאמץ של פרנקל באמצעות פרקליטתו שרון סר לשווק את נרטיב ההתנצלות, כאילו שהרשויות בהונג קונג התנצלו על עוגמת הנפש שנגרמה לו, ולא היא. הפרקליטות בהונג קונג כתבה לעו"ד סר שהיא מניחה שפרנקל לא יגיש תביעה. זו הנחת עבודה, לא אנחת רווחה. המילה "התנצלות" היא כבר פרשנות של סר. פרנקל, ששמר על דממה תקשורתית לאורך הפרשה, הקפיד ככל יכולתו שמסר ההתנצלות של רשויות הונג קונג יוטמע בתקשורת. אבל גם אחרי כל אלה עדיין ניתן לקטלג את התקרית כ"חולשת אנוש", כ"אי־הבנה".

אגב, לא היה אחד מאנשי טירקל או היועץ שעמם דיברתי במהלך הפרשה שלא טרח להדגיש ש"לי זה לעולם לא היה קורה". במובן זה, פרנקל לא התגלה כ"אדם הסביר", אותו יצור מטאפורי שמגדיר עבור המשפטנים מהי התנהגות מקובלת. עם זאת, האופציה של "גניבה", אם חייבים לבחור בינה לבין "אי־הבנה" - לא היתה המועדפת. בהתנהגותו הזמין פרנקל את היועץ ואת התקשורת לנבור בפרטי הפרטים, להעצים את החשדות ולהטיל ספק בהסברים.

3. לא יחגגו עליו

"ארץ נהדרת" הפסידה יעד חדש

הצירוף של זחילת היועץ לצד האצת התקשורת גרם לפרנקל לוותר. הוא ידע שאם ימונה, תתנהל כהונתו תחת עננה זו. ב"ארץ נהדרת" יחגגו עליו, מתנגדיו ישתמשו בזה, פוליטיקאים וטהרנים אחרים לא ירפו. אולי הוא גם חשש שטירקל, וינשטיין ואולי גם בג"ץ שידון בעתירות נגד המינוי יוציאו תחת ידם מסקנות לא סימפטיות לחובתו, וזה כבר גבנון שלא ניתן להסיר בקלות. השילוב הזה גרם לפניית הפרסה: מנחישות לדבוק במינוי לוויתור עליו, כך המועמד לשעבר עדיין יכול לזעוק: "הוכפשתי על לא עוול בכפי".

הסיפור החל בעיתון והסתיים בטלוויזיה. העיתונאי אמיר אורן חשף את סיפור הדיוטי פרי. סיפור גלנט החל בתחקיר של קלמן ליבסקינד מ"מעריב", והקש ששבר את גב המינוי היה הפרסום של הצילומים האוויריים מאחוזת גלנט.

הלחצים התקשורתיים הכריעו את המשפטנים ואת הפוליטיקאים. גם גלנט וגם פרנקל אינם מושלמים, אבל האם חטאיהם פוסלים אותם לכהונות הרמות שיועדו להם? על השאלה הזו אפשר לענות בשתי מילים: רק בישראל.