ורדה אלשיך: שופטת, מחוקקת וערכאת ערעור בפני עצמה

תם עידן במחלקת הפירוקים בבית המשפט המחוזי בתל אביב: השופטת ורדה אלשיך, שהיתה אמורה לצאת לגמלאות רק בעוד שנה, הודיעה על הקדמת הפרישה והיא צפויה לסיים את תפקידה אחרי החגים.

לצד המורשת המפוארת שהיא מותירה אחריה, תיזכר השופטת ורדה אלשיך גם על רקע פרשת הפרוטוקול המשופץ שנחשפה ב"כלכליסט" לפני שנה וחצי (ראו מסגרת), וליוותה את סיום כהונתה.

השופטת ורדה אלשיך. ראשי המחוזות מאחלים הצלחה צילום: אלכס קולומויסקי

הסתערה על ואקום

אלשיך התמנתה לשיפוט בינואר 1978 כשופטת בית משפט השלום בתל אביב, ובחלוף שבע שנים קודמה למחוזי בתל אביב ובהמשך הפכה לשופטת המשנית במחלקת הפירוקים, תחת השופט הבכיר ישי לויט. ב־2002 פרש לויט לגמלאות ואלשיך ירשה את מקומו.

ספק אם אפילו היא ידעה אז שבתוך שנים אחדות היא צפויה לעמוד בראש אימפריה ולנהל אותה ביד רמה. באותן שנים, ובעיקר ב־2002–2003 היה המשק בשפל שנבע מהאינתיפאדה השנייה ומתקופת הפיגועים הגדולה.

חברות ענק התמוטטו בזו אחר זו והגיעו לטיפולה של אלשיך, ובהן המשביר לצרכן שנקלע לחובות של מאות מיליוני שקלים; הבנק למסחר שקרס בגלל המעילה של אתי אלון; וחברות נדל"ן וחברות ציבוריות כמו פויכטונגר של קבוצת פלד־גבעוני, קבוצת נגה ורבות נוספות.

החקיקה שהיתה קיימת עד אז בתחום חדלות הפירעון היתה דלה ביותר. בשנת 1999 נחקק סעיף 350 לחוק החברות שקבע שאם מוגשת לבית המשפט בקשה לפשרה או הסדר, רשאי בית המשפט לאשר תוכנית הבראה. זהו למעשה המקור החקיקתי לכל גל תיקי הקפאות ההליכים שהגיעו מאז לבתי המשפט, והשופטת אלשיך הסתערה על הוואקום המשפטי והחלה קובעת הלכות, כללים ומבחנים משפטיים.

אלשיך דרשה, למשל, שבקשה להקפאת הליכים תוגש לה עם פירוט מלא בדבר הגורם המממן את ההקפאה. באותן שנים היו אלה בעיקר הבנקים. היא החלה לעמוד על כך שבעלים של חברה קורסת המבקשים הגנה משפטית יעבירו "תרומה" משמעותית לשיקומה, ואישרה לערוך חקירות נרחבות של נסיבות הקריסה. הלכה למעשה אלשיך הפכה למחוקקת, שופטת ואפילו ערכאת ערעור על עצמה, בשל ההתערבות המועטה של בית המשפט העליון בהחלטותיה.

ב־2005 פרסמה אלשיך ספר משפטי שעסק בהקפאות הליכים, ושנה לאחר מכן קודמה לסגנית נשיא המחוזי

.

בלטה בסגנון צבעוני

אלא שלצד ההלכות המשפטיות החשובות זכה סגנונה הצבעוני והדומיננטי של אלשיך גם ללא מעט ביקורת. העובדה היא שבמשך שנים טופלו כל התיקים הגדולים של פירוק חברות במשק אך ורק על ידי אלשיך, כששופטים אחרים נדחקו לשוליים וזכו לטפל בתיקים חשובים פחות, ובוודאי מתוקשרים פחות. במשך שנים טיפלה לצד אלשיך השופטת דניה קרת־מאיר בתיקי חדלות פירעון וכינוס נכסים, אך היא לא הצליחה להתבלט. בהמשך הגיע השופט איתן אורנשטיין, שזכה רק בשנה האחרונה לרגעי תהילה כשהחל לטפל בתיק אי.די.בי.

סגנונה של אלשיך תקיף, נחוש, ולא מעט עורכי דין פחדו ממנה ומשבט לשונה. עורכי דין מתחום הפירוקים החלו להתלונן שנוצר מצב לא בריא שבו שופטת יחידה חולשת על ענף שלם, והסבירו בדיפלומטיות שהעומס על אלשיך כה גדול, עד שראוי למנות עוד כמה שופטים כדי ש"יעזרו לה".

עם זאת, המפרקים הבכירים בארץ צריכים להוקיר את השופטת אלשיך על ההלכות והתקדימים שיצרה גם ביחס לשכר הטרחה שהם גובים. ההלכה שהותיר השופט בדימוס לויט היתה רחוקה שנות אור מאלה הנהוגות היום, שאותן הובילה אלשיך בנושא שכר הטרחה. הזכורה שבהן היא תיק גבור סברינה, שבו ביקש המפרק עו"ד אלי זהר לקבל שכר טרחה של 2 מיליון שקל, תוך שהוא ביסס את החישוב על התקנות. לויט סירב ופסק לזהר רבע מהסכום, כשקבע ש"התקנות הן רק מסגרת" ואין לצפות מבית המשפט לאשר שכר טרחה בשיעור בלתי סביר רק משום שכך עולה מחישוב אריתמטי. ב־2006, אגב, חזר לויט לבית המשפט, הפעם ככונס נכסים, ואלשיך פסקה לו כבקשתו שכר טרחה של מאות אלפי דולרים.

היום, 15 שנה מאוחר יותר, שכר טרחה של 2 מיליון שקל הפך כמעט לנורמה בקרב המפרקים הבכירים, ורבים מהם מצפים לסכומים גבוהים הרבה יותר. למרבה ההפתעה, אלשיך דווקא ציטטה את ההלכה של לויט והשתמשה בה בתיק קלאבמרקט, אך המסקנה שלה היתה שהנאמנים בתיק ההוא, עו"ד שלמה נס ורו"ח גבי טרבלסי, זכאים "רק" לכ־23 מיליון שקל.

בשנתיים האחרונות פורסמו עשרות כתבות ב"כלכליסט" שעסקו בשכר טרחה מנופח שנפסק למפרקים בכירים בתיקים, לעתים ללא קשר לתמורה הדלה שהביאו לנושים ולעובדה שרבים מהם נותרו עם חובות כבדים כלפיהם שלעולם לא יוחזרו. הביקורת לא הרתיעה את השופטת אלשיך, והיא, וכיום גם חבריה במחלקות פירוקים אחרות, נוהגים לפסוק שכר טרחה אסטרונומי לבעלי תפקיד, כשהנחת המוצא היא שהמשרדים הגדולים המטפלים בתיקים אלו זכאים לשכר שיהלום את זה שהם גובים מלקוחותיהם האחרים, שאינם חברות בקריסה.

שנת הדעיכה האחרונה

פרשת הפרוטוקול המשופץ פגעה אנושות, במישור הציבורי לפחות, במעמדה של השופטת אלשיך.

מי שכונתה קודם לכן "מלכת הפירוקים" ובהמשך זכתה לכינוי הכוחני והאגרסיבי יותר "השריף", נאלצה בשנה וחצי האחרונות לשחרר את המושכות.

אם בעבר היה ידוע שהשופטת אלשיך תקטע שבתון או חופשה בעיצומה, ותשוב מיד לבית המשפט ברגע שמגיע תיק קריסה גדול שטיפולה בו נדרש (למשל קלאבמרקט ב־2005 ואגרקסקו ב־2011), בשנה האחרונה החל השופט איתן אורנשטיין, בהסכמת אלשיך, לטפל ביותר ויותר תיקים גדולים.

אף שבאופן רשמי, בעת שפרצה פרשת הפרוטוקול, מיהרו 100 עורכי דין בכירים מתחום הפירוקים להתייצב לצד אלשיך וחתמו על "עצומה" שמהללת ומשבחת אותה - מהלך שספג ביקורת מנציב התלונות על שופטים - מאחורי הקלעים ובשיחות סגורות רבים מאותם עורכי דין בכירים טענו שאלשיך אינה יכולה להמשיך בתפקידה ועליה לפרוש.

ברקע רחשו שמועות על מועד פרישתה המתקרב, ואף שהשופטת אלשיך נשארת רשמית בתפקידה עד נובמבר, בשנה האחרונה היא כבר היתה עם רגל אחת מחוץ למערכת.

עורך הדין האלמוני

אפשר להניח שזו אינה הדרך שבה היא קיוותה לסיים את הקריירה השיפוטית המפוארת שלה.

באופן אירוני, מי שהוביל בסוף לדעיכתה של מלכת הפירוקים אלשיך לא היה פרקליט צמרת או דמות משפטית בכירה, אלא דווקא עורך דין אלמוני לחלוטין עד אז, רפאל ארגז, שכיכב במה שנודע כפרשת הפרוטוקול המשופץ.