לאיזה ספר עצות להאמין?

ומה אם אומר שאותה כלכלנית מגיעה מאוניברסיטת שיקגו, מהמחלקה שבה למדו גם יעקב פרנקל, ליאו ליידרמן, מריו בלכר ויוג'ין קנדל, שכולם הוזכרו כמועמדים לתפקיד נגיד בנק ישראל? מבוגרת בית הספר שלהם יש ללמוד הלכות אלחוש ובחילה?

40 ספרים על הריון ולידה

מאז ד"ר ספוק ועד מיכל דליות התפיסות והמסרים בספרי ההיריון התרחבו, התחדדו, ולעתים התהפכו. נשלחנו בעקבות גישת הלידה הטבעית, וצווינו להחליף אותה באחרת. הטיפו לנו עמדה אחת על תזונה או הנקה, ובחלוף הזמן נימקו בנחרצות את ההפך. השכיבו לנו את התינוקות על הגב, ואז על הבטן ואז על הצד. וכעת גם פרופ' אמילי אוסטר, בספרה "Expecting Better", מחוללת הפיכה משלה, בלשון סמכותית, בעצות לנשים הרות.

אלא שהיומרות שהיא מציגה אחרות. היא לא טוענת כי עברה חוויה פוקחת עיניים ולא מתיימרת להבין ברפואה או ללחוש לתינוקות. המקצועיות היחידה שהיא מייחסת לעצמה היא בקריאת מחקרים ובהשכלה מקיפה בתחום ההחלטות הרציונליות. בזמן הריונה הזדמן לה לאסוף ולקרוא את הספרות המדעית שנוגעת להיריון ולידה, ובספרה היא מסכמת את הידע הזה, שאותו היא מתרגמת מהספרות האקדמית הלא־ידידותית לשפתן של נשים מצפות, ומתבלת את הסיכומים בעצות מעשיות.

הבשורה העיקרית בספרה של אוסטר היא שההמלצות וההנחיות המקובלות לתקופת ההיריון לא מתיישבות עם הנתונים בשטח. האזהרות מפני שתיית אלכוהול, טיסה או אכילת דגים וגבינות הן מיתוס. כך גם הטענה שקשה להיכנס להיריון אחרי גיל 35. היא טוענת כמה טענות מרעישות. מחקרים נרחבים שנערכו בזוגות וכללו תיעוד דקדקני, היא אומרת, גילו שלא זאת בלבד שיש "ימים בטוחים" - אלא שרוב הימים הם בטוחים. כניסה להיריון אפשרית רק במהלך שבוע אחד בחודש. היא שוללת גם אמונות מקובלות לגבי עלייה במשקל בזמן ההיריון, וכותבת ששימוש באפידורל מאריך את משך הלידה, אבל רק קצת. ולפעמים, היא כותבת, עדיף לא לשמוע להמלצת הרופאים. למה? כי לפעמים הם מצטטים "אמיתות רווחות" ולא את הנתונים מהשטח.

בלי קשר לסוגיות ההיריון והלידה עצמן, הספר של אוסטר, שהנחרצות שבה נכתב משכה תשומת לב תקשורתית, הוא דוגמה לגישה מבורכת לכל תחום בחיים: בדיקה שיטתית של העובדות היבשות. בדיקה כזאת מגלה לעתים קרובות שהסיבות לתופעות בעולם אינן מה שחשבנו, ולעתים, כמו שאוסטר טוענת בספרה, גם התופעות עצמן שונות, ומה שנדמה לנו אינו משקף את המציאות. רב־המכר העולמי "פריקונומיקס" שהתפרסם לפני כעשור הוקדש ללקח הזה, ומחברו סטיבן לויט אף ציטט מחקרים קודמים של אוסטר, שנגעו לקבלת החלטות בנוגע לנגיף האיידס ומחלות כבד.

האומנם כלכלנים וקוראי מחקרים ראויים לתפוס מקום בשורה הראשונה של קבלת החלטות רפואיות? ואם היא צודקת, מה הדבר אומר על המומחים הרבים שקדמו לה ואמרו את ההפך, ושדורות של הורים פעלו לאור עצותיהם? בעולם המעורפל מעט של מסקנות שנגזרות מסטטיסטיקה, דבר אחד בטוח: הספר החדש יצטרף למדף העמוס, כנראה כשווה בין שווים.