אסור לאובמה למצמץ ראשון

זו השנה השלישית ברציפות שמתקיים מחזה העוועים השנתי ששמו "תקרת החוב של ארה"ב", וייתכן שהמשקיעים כבר לא מתרגשים ממנו. אך עם הפיכתם של תעלולים קצרי טווח אלו לדבר שבשגרה, הסכנות לכשל תפקודי ארוך טווח הופכות לברורות יותר ויותר, כפי שמומחש בהשבתה הנוכחית של ממשלת ארה"ב.

הנשיא אובמה צודק כשהוא מתלונן על סחטנות מצד הקונגרס. אסור לקונגרס להשתמש באיום חדלות הפירעון - נשק להשמדה כלכלית המונית - כאמצעי כשר לסחיטת ויתורים. למרבה הצער, היות שלאובמה יש היסטוריה של ויתורים וכניעה ללחץ לא מתון מצד הקונגרס, מאבק תקרת החוב הפך למשהו גדול הרבה יותר מסתם עוד מאבק פוליטי קצר מועד.

ברק אובמה צילום: איי פי

יותר ויותר, הקרב על תקרת החוב משקף מאבק כוחות עמוק יותר בשדה החוקתי בין הקונגרס לנשיא. אם לא יימצא פתרון, מאבק זה עלול לחתור תחת יכולתו של הבית הלבן לבצע מהלכים כלכליים משמעותיים בעתיד. אך לעת עתה, נראה כי שאר העולם עדיין מחזיק באמון הבלתי מעורער ביכולתה של ארה"ב לערוך סדר בבית (בייחוד בבית הנבחרים), כפי שבא לידי ביטוי בשיעורי הריבית הנמוכים. הרי אף אחד לא מאמין שמדינה הנהנית משפע הזדמנויות כלכליות ייחודיות תירה לעצמה ברגל ותסתכן בחדלות פירעון.

אך ייתכן כי הפעם תתרחש תפנית בעלילה. אובמה חייב לגרום ליריביו למצמץ, ואין שום ערובה כי הוא אכן יצליח. בעבר היה זה אובמה שמצמץ ראשון, מתוך הידיעה כי גם אם הרפובליקנים בקונגרס יביאו את האומה לחדלות פירעון קטסטרופלית, הוא זה שעלול לשלם על כך בבחירות.

כעת משנבחר מחדש, ייתכן שאובמה יעז לקחת יותר סיכונים מתוך רצון להותיר אחריו מורשת כלכלית לעם האמריקאי. ואיזו מין מורשת זו תהיה? חרף הדחפים ההרסניים של הממשלה הפדרלית, כלכלת ארה"ב מפגינה כושר עמידות גבוה, והסימנים מעידים על כך שהיא עומדת להתחזק אף יותר. אובמה היה רוצה שמגמה זו תימשך כמובן, וכך גם כמעט כולם. לרוע המזל, לחדלות פירעון של ארה"ב - גם אם היא טכנית בלבד - יהיו השלכות העלולות לסכן את התאוששותה של הכלכלה באופן שקשה לצפות.

באופן אירוני, הקרב על תקרת החוב לא באמת נובע מהחוב. הלוא כשהרפובליקנים שולטים בעניינים, קשה לומר שעמדתם נצית בכל הנוגע לחוב. המועמד הרפובליקני האחרון לנשיאות מיט רומני ושותפו למירוץ והמועמד לסגן הנשיאות פול ראיין ביססו את מצע הבחירות שלהם על תוכנית של קיצוצי מס והגדלת התקציב הביטחוני, באופן שללא ספק היה מטיל טריליוני דולר נוספים על כתפי החוב הממשלתי בעשור הקרוב. המאבק על התקציב הוא למעשה מלחמה על גודלה וכוח השפעתה של הממשלה.

אכן, על ארה"ב לדאוג בשל חובה הציבורי ההולך ותופח ובשל עלויות הפנסיה והוצאות הבריאות המעמיקות את החוב. המחקר האקדמי טוען באופן גורף כי רמת חוב גבוהה מכבידה על הצמיחה לטווח הארוך, חרף טיעונים חסרי שחר שבבסיסם מניעים פוליטיים האומרים את ההפך הגמור.

מובן שעל אזרחי ארה"ב לדאוג לא פחות לאיכות החינוך, התשתיות ואיכות הסביבה, שאותם יורישו לדורות העתיד. אך מעל לכל, על האומה האמריקאית לדאוג למורשת של קבלת החלטות נכונה במגזר הציבורי. כעת החרב מתהפכת מעל מרכיב חיוני זה של ממשל תקין.

הכותב הוא כלכלן בכיר לשעבר בקרן המטבע הבינלאומית וכיום פרופסור לכלכלה ומדיניות ציבורית באוניברסיטת הרווארד.

פרוג'קט סינדיקט, 2013, מיוחד לכלכליסט