האבטלה ירדה אבל כוח הקנייה של הציבור קפא

במדינה שכל כולה נעה בין קצוות מנוגדים, שוק התעסוקה לא יכול להיות שונה. מצד אחד ד"ר ג'קיל המאקרו־כלכלי הוא מעולה - ישראל רושמת גם השנה שיעור אבטלה נמוך, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה רק עולה, יש יציבות במספר המפוטרים ומקבלי הבטחת ההכנסה ועוד. בצד השני נמצא מיסטר הייד, שמתגלה בכל פעם שמוציאים תדפיס חשבון מהבנק - מחצית מציבור המועסקים עובדים במשרות בשכר נמוך שבקושי מדביק את העלייה ביוקר המחיה ויש פער עצום בין תלושי המשכורת של אותה מחצית האוכלוסיה, שאינם מגיעים אפילו ל־6,000 שקל ברוטו לחודש, לבין "השכר הממוצע" הסטטיסטי של כ־9,500 שקל בחודש.

המספרים הללו נותנים ביטוי לתחושת הבלבול וחוסר הוודאות בעולם העבודה הישראלי, שבו אפשר למצוא עבודה, אך לא בטוח שהיא תביא בצידה שכר שמאפשר רווחה.

רק באזור גוש דן קל יחסית למצוא עבודה

הנתון האחרון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) הוא תאווה לעיניים: שיעור האבטלה בישראל עומד נכון לאוגוסט על 6.1% מכוח העבודה בלבד. לשם השוואה, בארה"ב שואבים עידוד רב מהירידה בשיעור האבטלה ל־7.2% ובגוש היורו כינו בתואר "הפתעה נעימה" את הירידה בשיעור האבטלה ביולי האחרון ל־12%.

בנק ישראל אומנם הודיע לאחרונה כי הוא משנה את תחזית האבטלה שלו לשנה הבאה ל־7.4% עקב התמתנות בקצב הצמיחה, אך כשבוחנים את ישראל לעומת העולם ברמה המקרו־כלכלית שיעור שכזה עשוי להיחשב לכל היותר בבחינת "לא נעים לא נורא".

"אבטלה טבעית" קוראים לזה הכלכלנים — מצב שבו, לפחות בתיאוריה, כל מי שרוצה, מוצא עבודה, וכל מי שלא מוצא עבודה, ימצא אחת כזו יחסית מהר, לפחות בממוצע. בפועל, רק איזור גוש דן חי בשיעור אבטלה טבעי שכזה.

בדיקה של חגי אטקס ממחלקת המחקר של בנק ישראל מראה שב־1996 זמן חיפוש העבודה הממוצע של מובטל באזור תל אביב והמרכז היה 22 שבועות, ובשאר מחוזות הארץ 25 שבועות. ב־2011 הפער גדל לממוצע של 25 שבועות בתל אביב ו־38 בשאר הארץ - כלומר הפער גדל פי 4.3. לכן, המשמעות של פיטורים במפעלים ותיקים כמו נגב טקסטיל בצפון או מפעל מריאן פלסט בצפון היא שלעובדים המבוגרים שלהם, תושבי הפריפריה הגאוגרפית והחברתית שלרובם אין השכלה אקדמית, יהיה יותר קשה למצוא עבודה חדשה בהשוואה למקביליהם בגוש דן.

הסתייגות שניה שיש להביא בחשבון כשמתסכלים על נתוני האבטלה הנמוכים היא שמספר המשרות הפנויות, שמעסיקים מחפשים לאייש, הולך ויורד באופן רציף מאז השנה שעברה. המספר עדיין גבוה יחסית ועומד על ממוצע יומי של כ־60 אלף משרות ביום, שהן קצת פחות מ־3% מסך כל המשרות במשק, אולם בספטמבר 2012, הנתון עמד על 71 אלף משרות ביום. בלמ"ס מקפידים להדגיש שמסיבות מתודולוגיות אי אפשר להשוות בין חודש אחד לרעהו, אבל המגמה בכל השנה האחרונה אינה חיובית, אף אם עדיין לא דלוקה מעליה נורת אזהרה.

שר האוצר יאיר לפיד רמז מספר פעמים בשבוע האחרון כי הגורם שיש לדאוג לגביו בהקשר של עתיד שוק העבודה הוא שער הדולר, שנע כיום באיזור הנמוך של 3.5 שקל. ליתר דיוק, זה מה שצריך להדאיג את התעשיינים הגדולים, שהם גם היצואנים הגדולים, כולל אלו של ענפי ההייטק. לדברי נשיא התאחדות התעשיינים צביקה אורן, שער הדולר צריך לעמוד על 3.8 מנת שהתעשייה תוכל להמשיך ולהיות תחרותית בחו"ל.

בשוק הישראלי עבודה לא בהכרח מוציאה מעוני

בין אם שיעור האבטלה יעלה או ירד, השכר שמקבל היום מי שעובד לא זז לשום מקום. לא רק שהוא קפוא, הוא גם נמוך במיוחד. בדיקה של הביטוח הלאומי במאגרי המידע העצומים שברשותו העלתה שב־2011 מחצית מהעובדים במשק השתכרו עד 5,831 שקל ברוטו לחודש. זהו. השכר הממוצע שמפרסמת הלמ"ס עמד באותה שנה על 9,461 שקל לחודש, כלומר שהשכר החציוני היווה כ־61% מהשכר הממוצע.

לפיד. מודאג מהשפעת שער הדולר על שוק העבודה צילום: עמית שעל

גם עם הנתון הזה קשה לפעמים להרשים ראשי ממשלה ושרים שמתעקשים על כך ששוק העבודה בסדר בסך הכל, וצריך להביא בחשבון שהשכר למועסק עולה עם צבירת ותק וניסיון או עם הגדלת הפריון בעבודה. אלא שמחקר של פרופ' זעירא מהאוניברסיטה העברית הראה כי לכל אורך השנים 1999–2011 השכר של העובד הישראלי כמעט ולא עלה לאחר שניכו ממנו את האינפלציה. אותו עובד ישראל דווקא עבד טוב יותר, כי הפריון שלו (שווי התוצר שהוא מביא למעסיק) גדל באותה התקופה ב־20%. המשמעות היא שכוח הקנייה בפועל של הציבור - כמות המוצרים שניתן לקנות עם המשכורת - נותרה ללא שינוי.

התוצאה של שוק תעסוקה שמתנהג כך היא יצירת מעמד של עניים עובדים. על פי דו"ח העוני של הביטוח הלאומי ,ב־2011 כ־60% מהעניים בישראל חיו במשק בית בו לפחות מפרנס אחד. במונחים של משפחות, המשמעות היא ש־20% מהמשפחות שבהן לפחות הורה אחד עובד הן עניות.

שר האוצר אוהב להזכיר כי שיעור העניים מקרב המשפחות בהן שני בני הזוג עובדים הוא 4.2% בלבד, אך לעומת שנת 2000 מדובר על הכפלה בשיעורם. בנוסף, אותו דו"ח גם מראה שאם שני בני הזוג עובדים בשכר מינימום, לידה של ילד שני תוריד אותם אל מתחת לקו העוני. עבודה, במקרה של שוק העבודה הישראלי, לא בהכרח מוציאה מעוני.

הגורמים שסייעו להורדת האבטלה פגעו בעובדים

רמז למצבו האמיתי של שוק העבודה הישראלי ולעתיד הצפוי לו אפשר למצוא בדו"ח השנתי של בנק ישראל ל־2012. כלכלני הבנק כותבים שם כי "הרמה הנמוכה של שיעור האבטלה מבטאת, ככל הנראה, ירידה בשיעור האבטלה הטבעי, שהיא תוצאה של שינויים מבניים שהתחוללו במשק בשני העשורים האחרונים ותרמו להגשמת שוק העבודה - בפרט עליית שיעור המשכילים, הקשחת המדיניות של קבלת דמי אבטלה, מעבר להעסקה זמנית המאפשרת תחלופת עובדים וייעול תהליכי חיפוש העבודה, בעיקר באמצעות האינטרנט".

כלכלני הבנק מנסים לשמור על קור רוח אובייקטיבי בבואם לנתח את שוק העבודה הישראלי, אך בחינה של כמעט כל אחד מהפרטמרים שהם מציינים ככאלו שעזרו להוריד את שיעור האבטלה, הוא בשורה שלילית לעובדים - מצפים מכם ליותר כישורים, אך סכנת הפיטורים גדלה עקב המעבר לעבודות זמניות והירידה בבטחון התעסוקתי, והסיכוי לקבל דמי אבטלה קטן. המדינה גם הורידה הילוך בכל הקשור לעזרה במציאת עבודה, והמובטלים הטריים צריכים לחפש עבודה לבד באמצעות אתרי האינטרנט וסוכנויות ההשמה.

השאלה לבסוף היא מי מרוויח מהמצב הקיים - שבו ישנה עבודה בשפע, אך בשכר נמוך. התשובה נמצאת בפער שגדל בין החלק של העובדים בעוגת ההכנסות הלאומית לחלק של המעסיקים הגדולים. בשנות התשעים חלקם של העובדים בהכנסה הלאומית נע באיזור ה־75% - במילים פשוטות, הכוונה היא שעל כל 100 שקל שבעל החברה הרוויח, הוא העביר 75 שקל לעובדים שלו. בחמש השנים האחרונות החלק של העובדים בהכנסות ירד ל־64.5% בממוצע, וב־2012 הם כבר קיבלו רק 63.2% מההכנסה הלאומית.