29% ממקבלי דמי האבטלה בשנת 2012 הם בעלי תואר ראשון לפחות

חלקם של האקדמאים מבין מקבלי דמי האבטלה עלה באופן דרמטי מאז תחילת העשור שעבר. נתוני הסקירה השנתית של הביטוח הלאומי מצביעים על התופעה שפקידי לשכת התעסוקה יודעים לספר עליה בפירוט: שיעור מקבלי דמי האבטלה בעלי ההשכלה האקדמית עלה מ־17% בשנת 2000 ל־28.8% בשנה שעברה. נתוני שירות התעסוקה מציגים תמונה דומה, ולפיה ממוצע דורשי העבודה האקדמאים ב־2008 עמד על 13,827 וגדל ב־35% בתוך ארבע שנים, ל־18,710.

אחת הסיבות לעלייה הדרמטית במספר האקדמאים דורשי העבודה, כמו גם לשיעורם מבין מקבלי דמי האבטלה, היא הגידול בשיעור האקדמאים בכלל האוכלוסייה. בשנה שעברה סיימו 69 אלף סטודנטים את הלימודים, פי 3 בהשוואה לאמצע שנות ה־90, שבהן המכללות האקדמיות לא היו כה נפוצות כמו היום.

אולם גם אם העלייה במספר בוגרי המוסדות האקדמאיים הוא הגורם היחיד לזינוק בשיעור המובטלים מתוכם, המסקנה הנותרת היא שההשכלה גבוהה רחוקה מלהבטיח תעסוקה. למעשה, נתונים אחרים, של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מראים כי משנת 2000 עד 2010 ננגס שכר האקדמאים בשיעור של 7.7% בניכוי האינפלציה.

בנט. פקידי משרד הכלכלה מנסים להחזיר את תוכניות ההכשרה המקצועיות, אולם הם יצטרכו לקבל גיבוי ובעיקר תקציבים מהשר צילום: אוראל כהן

שר האוצר נתניהו הקשיח את התנאים לקבלת דמי אבטלה

התמונה הנשקפת ממצבם של האקדמאים משלימה את של זו שרואים מולם דורשי העבודה ומקבלי דמי האבטלה שצריכים הכשרה מקצועית בשביל למצוא תעסוקה חדשה. מדובר בעיקר בעובדים מבוגרים שפוטרו וצריכים רענון או לימוד של קורסים כמו אוריינות מחשב, או אפילו צעירים שלא מגיעים ללימודים גבוהים וצריכים ללמוד מקצוע על מנת שיוכלו להתפרנס.

אלא שלפי נתוני ביטוח לאומי רק 0.6% ממקבלי דמי האבטלה בשנה שעברה זכו להיכנס לאחד מהקורסים להכשרה מקצועית, שאמור לספק להם משרד הכלכלה. במספרים מוחלטים זה נראה כך: בשנת 2012 קיבלו דמי אבטלה בממוצע חודשי 61,431 איש, כאשר מתוכם רק 369 למדו בהכשרה מקצועית. לשם השוואה, בשנת 2000 למדו בהכשרה המקצועית כ־10 אלף מובטלים כל חודש, שהיוו 11.6% מכלל מקבלי דמי האבטלה.

הסיבה לירידה הדרמטית במספר התלמידים בהכשרות המקצועיות היא מדיניות ממשלתית, שבפועל הקשתה על פקידים בלשכות התעסוקה להפנות מובטלים להכשרות שכאלו. כחלק מהתוכנית הכלכלית של בנימין נתניהו כשר אוצר ב־2003 הוחלט בין השאר להקשיח את התנאים לקבלת דמי אבטלה וצומצם באופן ניכר התקצוב לנושאי תעסוקה שכאלו.

כבר ב־2003 ירד שיעור מקבלי ההכשרה המקצועית מבין המובטלים מ־14.4% ל־6.7%, ושנה לאחר מכן ירד שיעור מקבלי ההכשרות ל־1.3%. משם הירידה ממשיכה באופן רציף.

עתה, לאחר שהבינו במשרד הכלכלה את גודל הטעות שבמדיניות הזו לאור המחסור האדיר שעליו מדווחים תעשיינים בעובדים מקצועיים – רתכים, נגרים, מעבדי שבבים ועוד – מנסים פקידי משרד הכלכלה להחזיר את הגלגל לאחור. עם זאת, לשם הצלחת התוכנית להחזרת ההכשרה המקצועית בשיתוף עם התאחדות התעשיינים, דרוש להם גיבוי מצד שר הכלכלה נפתלי בנט, שידרוש תקציבים לנושא. כמו כן, ספק אם תוכנית גרנדיוזית כמו זאת שתוכננה בהתחלה תצא לפועל בשנה הקרובה, בשל אילוצי התקציב.

ההשקעה בציבור הישראלי בתחתית מדינות ה־OECD

מצבם של המובטלים הוא רק דוגמה אחת להתרחקות של המדינה מהמחויבות שלה לרווחת האזרחים. תרשים 6 ברשימה הארוכה של נספחים לסקירה השנתית של ביטוח לאומי משווה את ההוצאות על רווחה ציבורית בשנה שעברה כאחוז מהתוצר ב־30 ממדינות ה־OECD. תחת הכותרת של רווחה ציבורית ניתן למצוא סעיפים כמו חינוך, בריאות, דיור ציבורי וכמובן מערכת הרווחה. צרפת מובילה את הנתונים על 32.1%, דנמרק במקום השני עם 30% וממוצע ה־OECD עומד על 21.7%.

ישראל ממוקמת במקום השני מהסוף עם 15.8% בלבד. אפילו ארה"ב, שנחשבת למדינה שממעטת לספק שירותי רווחה, מקדימה את ישראל בשש מקומות. אם מסתכלים על אותם נתונים בשנת 2006 רואים כי התמונה יחסית דומה, וכי רק 16% מתקציב המדינה יועד להוצאות כגון אלו.

כדי להבין טוב יותר את משמעות המספרים הללו אפשר להיזכר בדבריו של ראש המועצה הלאומית לכלכלה, פרופ' יוג'ין קנדל, שבמהלך דיוני ועדת טרכטנברג בשנת 2011 אמר: "צריך לשים לממשלות עתידיות יעד של באמת להעלות את התוואי של ההוצאה האזרחית, שזה בריאות, ביטחון פנים וחינוך וכו', אך לא כאחוז מהתוצר, אלא כהגדלה משמעותית של ההוצאות האלה לנפש. "הציבור לא מקבל את השירותים כאחוז מהתוצר. הציבור מקבל שירותים בשקלים. ולכן כשאתה מודד אותם כאחוז מתוצר, אתה שם לעצמך יעד של גידול בשירותים לציבור שהתוצר יכול לעלות מעליו, ואז המצב שלך כל הזמן רע. אתה אומר לציבור שלך: 'תדעו לכם, אתם כל הזמן דפוקים'".