מעל מיליון ישראלים לא יכולים לבטוח במי הברז שלהם

רפורמת תאגידי המים היתה אמורה לשפר את איכות המים בכל רחבי המדינה, אבל בפועל לאף אחד מהתאגידים העירוניים אין אינטרס לתת לנו מים טובים יותר או זולים יותר. בזמן שמדברים על מחירי המים בישראל, חשוב לדבר גם על התמורה - איכות המים לה זוכה הציבור.

עולם ניטור מי השתייה השתנה בשנים האחרונות, כשישראל היא בין המדינות הנמצאות בחוד החנית הטכנולוגית בתחום. כיום חברת המים הממשלתית מקורות היא אחת החממות הגדולות בישראל, אם לא הגדולה ביותר, בתחומי חדשנות המים, ומערכות הניטור שלה הן בין המתקדמות בעולם בכל הקשור להתראה בזמן אמת על בעיות וזיהומים אפשריים במי השתייה.

מקורות אחראית להביא מים איכותיים ומוקפדים עד לפתח העיר, אך מפתח העיר ועד הבית שלנו האחריות עוברת לתאגיד המים העירוני. מבדיקת "כלכליסט" עולה כי באותן שנים שבהן מקורות השתפרה והתקדמה טכנולוגית, בתאגידי המים העירוניים המצב פחות מעודד ואפילו מדאיג. רובם העדיפו שלא ליישם טכנולוגיות מים חדשות וממשיכים להסתמך כיום על בדיקות איכות ידניות - כאלה שלפעמים מאתרות זיהומים באיחור של ימים ושבועות.

לפחות בעשר ערים אי אפשר לשתות מהברז ברוגע

בין תאגידי המים העירוניים השונים ניכרים הבדלים גדולים בתפיסות ובגישות. כאשר בוחנים לדוגמה את פעילות גיחון, תאגיד המים הירושלמי, אל מול פעילות מי אביבים, תאגיד המים של תל אביב, הניגוד הזה זועק לשמים.

בירושלים הותקנו בשלוש השנים האחרונות 25 תחנות ניטור דיגיטליות הבוחנות מגוון פרמטרים הקשורים לאיכות המים בצורה אוטומטית וממוחשבת, ונשלטות על ידי חברות תוכנה שמוצריהן מנסים לגלות זיהומים גדולים וקטנים ברמת הדיוק הגבוהה ביותר, והכי חשוב - בזמן אמת. זרימת הנתונים בגיחון מאפשרת לאנשי התאגיד לקבל החלטות ולהגיב בזמן אמת אם יש פרמטרים המעוררים דאגה.

שרת הבריאות יעל גרמן. במשרד טוענים שהתועלת מניטור רציף לא משמעותית צילום: עמית שעל

מנגד, בתל אביב, עיר שגרים בה 415 אלף איש ומאות אלפי אנשים נוספים מגיעים אליה בכל יום כדי לעבוד ולבקר, תאגיד המים העירוני לא מפעיל ולו תחנת ניטור אוטומטית אחת לרפואה. אבל תאגיד המים של תל אביב לא לבד. "כלכליסט" בדק את תמונת המצב ב־18 תאגידי מים, מטבריה בצפון ועד אילת בדרום, וגילה עשרה תאגידים שאינם מפעילים תחנות ניטור ממוחשבות לבדיקת פרמטרים הקושרים לאיכות המים בצנרת העירונית. מדובר בעשר ערים שבהן גרים כ־1.3 מיליון ישראלים.

כאשר פנינו לתאגיד המים של תל אביב, גילינו כי התנגדותו בשלוש השנים האחרונות להתקנת תחנת ניטור נסדקה לאחרונה, וכי הוא הסכים לערוך פיילוט של תחנת ניטור ראשונה. כמובן שלדברי כל הגורמים המקצועיים העוסקים בעניין, תחנה אחת אינה מספיקה כדי לספק ניטור רציף לעיר בגודלה של תל אביב.

נצמדים לבדיקה ידנית עם תוצאות באיחור

אז איך זה יכול להיות שבעיר אחת יש תחנות ניטור ובשנייה אין? התשובה פשוטה - המדינה כיום לא מחייבת את תאגידי המים העירוניים להתקין תשתית לתחנות ניטור אוטומטיות. התאגידים פועלים על פי תקנות בריאות הציבור שמפרסם משרד הבריאות, ולפי תקנות אלה אין צורך בניטור בזמן אמת של הצנרת העירונית. כלומר, תאגידים שהתקינו תחנות ניטור עשו את זה על חשבונם ובצורה וולונטרית.

משרד הבריאות כן מחייב את התאגידים לבדוק את המים, אך מדובר בבדיקות שמתבצעות על ידי בני אדם בצורה ידנית. דגימות המים נשלחות למעבדה, והתוצאות מגיעות מן הסתם בעיכוב של שעות או ימים.

הבעיות המרכזיות בשיטה הזו הן תדירות הבדיקות, שמתבצעות לפעמים רק פעם בשבוע ואפילו פעם בחודש, ולאחר מכן פרק הזמן שלוקח לקבל את התוצאות. תיאורטית, כאשר נקודה נבדקת רק פעם בשבוע, יכול להתאפשר מצב של הימצאות זיהום במים במשך 3–4 ימים לפני שהוא מתגלה. בכל אותם ימים מים מזוהמים זורמים אל בתי התושבים.

אם כך, לא מפתיע לגלות שמרבית הזיהומים מתגלים בעקבות תלונות של תושבים על ריח רע, צבע או טעם לא טוב במים שיוצאים להם מהברז. כלומר, המים מצליחים להגיע עד הברז של הצרכן לפני שהרשויות בכלל יודעות שקיימת בעיה. כך, למשל, התגלתה בסוף 2010 זרימה של סולר לתוך מערכת מי השתייה של צפת - כאשר מישהו פתח את הברז וגילה שיוצא משם סולר ולא מים.

הבעיה מסתבכת כאשר מדובר בזיהומים מינוריים יותר, כאלה שלא ניתן להבחין בהם בצורה חריפה בעת צריכת המים אבל עלולים לגרום לתחלואה. במקרים כאלה, גם מי שחלה בעקבות שתיית המים, כלל אינו יודע כי המקור לבעיה שלו הוא מי השתייה, ולכן אינו מתלונן. כאשר הוא לא מתלונן, יש סיכויים טובים שהרשויות כלל אינן יודעות שיש בעיה. כל זה בלי להיכנס לזיהומים שמגיעים לפעמים לצנרת עירונית כמו חומרי הדברה בכמויות קטנות, שלא מן הנמנע כי עלולים ליצור נזק מצטבר לציבור השותים לאורך שנים.

עלות של עשרות אלפי שקלים בלבד לתחנה

אולי זה הזמן להזכיר שמערכות שמאפשרות ניטור רציף בזמן אמת של מגוון פרמטרים הן בכלל לא עסק יקר. להערכת רשות המים, עיר ממוצעת יכולה להתחמש במערך מלא של חיישנים בעלות של כמה מאות אלפי שקלים בודדים, כאשר כל תחנה תעלה כמה עשרות אלפי שקלים ועלות אחזקתה אלפי שקלים בודדים בשנה. לשם השוואה, מדובר בסכום נמוך יותר מעלות השכר השנתית של הנהג או העוזר האישי שתאגיד המים בדרך כלל שוכר עבור המנכ"ל שלו.

אחרי שהאשימו את תאגידי המים בחוסר יעילות, בניפוח מחיר המים לצרכן, במינהל לא תקין (רק בשבוע שעבר כתב מבקר המדינה כי כספים שהיו מיועדים לתשתיות המים זלגו לשימושים אחרים ברשויות המקומיות) ובמה לא - ניתן היה להניח שהתאגידים יקפצו על ההזדמנות להראות שירות לצרכן מעבר לדרישות החוק, גם אם מדובר בשירות שהוא רק למראית עין ובעצם אין בו שום יעילות מעבר לבדיקות הקיימות. אך כאמור, מעטים התאגידים שבחרו בדרך הזו.

ברשות המים אומרים שמערכות הניטור האוטומטיות גורמות ללא מעט בעיות והתראות שווא. שלום גולדברגר, מהנדס בריאות הסביבה הראשי של משרד הבריאות, אמר על הנושא כי "לניטור רציף צריכה להיות מלווה מערכת של אחזקה ושל קבלת החלטות בזמן אמת, משום שחלק גדול מן ההתראות הן התראות שווא ששכרן יוצא בהפסדן. התועלת מניטור רציף אינה משמעותית". גם בתאגידים יש שאומרים שמדובר בפתרון שלא הוכיח יעילות.

"זה נכון, מה שעובד פיקס במעבדה תמיד עושה הפתעות בשטח, אבל אני חושב שלומר באופן גורף שלא צריך את זה, זאת טעות", אומר בתגובה מנכ"ל תאגיד המים הירושלמי גיחון זהר ינון. "הזמן שלוקח למים לזרום בצינור בין מקורות המים עד בתי התושבים, במיוחד במקום כמו ירושלים שרגיש מבחינה ביטחונית, הוא זמן אפס. אנחנו צריכים לדעת שאף אחד לא עושה לנו פה איזה פנצ'ר. אני לא יכול להרשות לעצמי שיהיה אירוע בלי שאני אדע. איך מישהו יכול לחשוב שהימנעות מהתקנת אמצעי ניטור זה צעד אחראי?".

המשנה של ינון פשוטה והגיונית מול טיעוני רשות המים ותאגידי המים: "אנחנו מנסים להיות צעד קדימה לפני ההוראות של משרד הבריאות. המערכת פה שומרת על מרווח ביטחון רחב יותר".

אז משרד הבריאות לא מאמין בתחנות ניטור רציף, וניתן להבין אותו - אם יאמר אחרת, תהיה לנו לגיטימציה לכעוס עליו על כך שבמהלך השנים האחרונות הוא לא לקח צד אקטיבי ואגרסיבי יותר מול תאגידי המים.

בסיכומו של דבר, הדעות חלוקות לגבי ניטור רציף. אבל כאשר מדובר בהליך זול יחסית להתקנה ותפעול, נשאלת השאלה - מדוע תאגידי המים בוחרים להימנע ממנו? מדוע הם לא מפגינים את אותה גישה ירושלמית של זהירות מונעת? נראה כי כמו בשאלות רבות אחרות, התשובה טמונה באופי של כל תאגיד ותאגיד. בדיוק כפי שבקרב תאגידים מסחריים יש כאלה שעושים את מה שנדרש מהם ותו לא, לעומת תאגידים שמאמצים הסתכלות אחרת - הסתכלות שרואה מה התאגיד הזה אמור לספק, בלי קשר לדרישות הרגולטוריות המופנות אליו.

ממי אביבים נמסר בתגובה: "הבדיקות שאנו מבצעים עומדות בתקנים, ואנו בטוחים כי המים שאנו מספקים לתושבים הנם באיכות גבוהה".