להציל את מג'ולי

דיפה פיינג נולדה בכפר קטן באי ההודי מג'ולי לפני 38 שנה. כאשה, ועוד רווקה, מעמדה בקרב בני שבט המישינג היה נחות במיוחד. היא התגוררה ועדיין מתגוררת בבית אחיה, ולאורך השנים התפרנסה בדוחק ממש מעבודות תפירה קטנות לשכניה. במקביל, כמו כל נשות השבט, עסקה באריגה מסורתית של צעיפים, מפות ותיקים. לפני כשנתיים הצטרפה פיינג לרנגאם, קואופרטיב אורגות שהוקם באי, ומהר מאוד נבחרה למזכירה שלו. התפקיד העניק לה כוחות, ועם הזמן היא רכשה בו כישורי ניהול ואפילו הקימה בביתה מרכז אריגה, שכולל ארבעה נולים ומאפשר לארבע אורגות לעבוד יחד ולייצר בקצב מוגבר.

גילי נבון (במרכז) ושקד אביצדק (שלישית משמאל) עם נשות קואופרטיב האריגה, בנות שבט המישינג במג'ולי. הקואופרטיב כולל כבר כ־80 אורגות ואורג אחד

ההצלחה שלה בהובלת הארגון הקטן לא נעלמה מעיניהם של פרנסי הכפר, והם צירפו את פיינג למועצה המקומית שלהם. היא הפכה לדמות דומיננטית במועצה בפרט ובכפר בכלל, וגם לסמכות בענייני אריגה שמדריכה נשים בכפרים שונים באי. וכל זאת בתוך שנתיים בלבד.

המהפך הזה, בחייה של אשה אחת בקצה השני של העולם, רשום במידה רבה על שמן של גילי נבון (30) מכוכב יאיר ושקד אביצדק (28) מגבעת שמואל. למעשה, המהפך שרשום על שמן גדול יותר. נבון ואביצדק מפעילות באי מג'ולי פרויקט ייחודי של העצמה קהילתית, שמעניק לתושבי הכפרים אפיקי פרנסה חלופיים בימים של קריסת החקלאות המקומית, ובעיקר מעניק לנשות שבט המישינג אפשרות להתפרנס ממסורת האריגה שלהן, עצמאות תחבורתית, רשת תמיכה חברתית וכלים כלכליים בסיסיים.

הצפות במג'ולי. יותר מחצי משטח האי אבד בתוך מאה שנה צילום: איי פי

הפרויקט, שנולד במסגרת התוכנית לפיתוח קהילות באוניברסיטה העברית, כבר חולל לא מעט שינויים בחיי היומיום באי העני, וכל זאת בזכות תרומות מזעריות ממש. החודש השלימו נבון ואביצדק קמפיין מימון באתר Headstart, שבו הצליחו לגייס לא פחות מ־112 אלף שקל להרחבת הפרויקט. ואולם הדרך שעשו עד הגיוס מוכיחה עד כמה אפשר לחזק קהילות מוחלשות. לא תמיד חייבים הרבה כסף, עדיף להתמקד ברכישת האמון של הקהילות, להבין את נקודות החוזקה שלהן ואת הצרכים האמיתיים שלהן, לחשוב באופן יצירתי - ולבוא עם הרבה ענווה. ואולי צריך להרחיק עד הודו כדי להבין איך אפשר לחולל מהפכות כאלה גם בישראל.

האי שוקע, האדמה נסחפת, הפרנסה אובדת

מג'ולי (Majuli) מוגדר כאחד מאיי הנהר הגדולים בעולם (אף שבעונות שחונות הוא נראה יותר כלשון יבשה) - 450 קמ"ר בנהר ברהמפוטרה שבמדינת אסאם, צפון־מזרח הודו, בין בורמה, בוטאן ובנגלדש. שיעור הצמיחה באסאם הוא מהנמוכים בהודו, והמצב במג'ולי חמור במיוחד. כ־160 אלף תושבים יש באי, רובם בני המישינג, רובם התפרנסו לאורך השנים מחקלאות ודיג. אלא שבעשורים האחרונים זרימת הנהר האדיר שסביבם משתנה, ההצפות מתרבות - ויותר מחצי מאדמת האי כבר נסחפה; לשם השוואה, לפני כ־120 שנה היה שטחו 1,150 קמ"ר. זה קורה בגלל סכרים שהוקמו במעלה הנהר ובגלל הפשרת הקרחונים, ועל פי הערכות מומחים האי עתיד להיעלם לגמרי בתוך 20 שנה.

אורגת. העבודה שכל אחת עשתה בנפרד בביתה במשך שנים נהפכה למסודרת וקהילתית יותר

"האי פשוט הולך ונעלם בקצב מהיר, וחלק גדול מהמקומיים שעמם אנחנו עובדות איבדו את אדמתם ונאלצו להעתיק את מגוריהם אל צדי הדרכים שבמרכז האי. כ־9,000 משפחות כבר נאלצו לעזוב אותו", אומרת אביצדק. "מדובר באנשים שמעולם לא היו עשירים גדולים, אבל לפחות היה להם ביטחון כלכלי מסוים שהתבסס על האדמה שברשותם. עם אובדן האדמות אובד אורח החיים המסורתי ובעיקר מקור הפרנסה, וכבני שבט שנמצא בתחתית מערכת הקאסטות, גם כשהם עוזבים את האי קשה להם מאוד להשתלב בחברה ההודית".

נבון נחשפה למצב הזה כשהגיעה למג'ולי לראשונה, ב־2007, לאחר שחיפשה מקומות פחות מתוירים לטייל בהם בהודו. "המקום היה שבטי, מרתק ושונה מכל מה שפגשתי עד אז בהודו", היא מספרת. "הייתי יוצאת עם בני השבט לליקוט בג'ונגל ולאט לאט הפכתי לחלק מכל הדבר הזה. היתה לי חוויה אישית רבת־עוצמה שם, ובאיזשהו שלב הבנתי שאני רוצה לשלב את מסלול חיי עם המקום הזה".

תושבת האי לומדת לרכוב על אופניים. במקום ללכת שעות ברגל לכפר השכן

כשחזרה לישראל החלה בלימודי אנתרופולוגיה ולימודי הודו באוניברסיטה העברית, למדה הינדית, סנסקריט ובהמשך גם אסאמית, והיתה לה מטרה ברורה: לחזור למג'ולי למטרות מחקר. כשסיימה את התואר הראשון בדיוק נפתחה באוניברסיטה תוכנית Glocal ללימודי תואר שני בפיתוח קהילות מקומיות ברחבי העולם. התוכנית, בתמיכת קרן פירס, קרן ויטל וקרן דוראן, מכשירה אנשי מקצוע ישראלים וזרים ומעניקה להם כלים לעבודה עם אוכלוסיות שסובלות מתת־פיתוח. נבון הצטרפה למחזור הראשון של התוכנית, ושם גם הכירה את אביצדק. בקיץ 2011, כחלק מההתמחות, חזרה נבון למג'ולי לעבוד עם ארגון מקומי, ואילו אביצדק עבדה ברפובליקה הדומיניקנית, בהדרכת התושבים לחקלאות בת־קיימא. הן שמרו על קשר בין שני קצוות העולם, השוו בין האתגרים הקשים ובין סוגי היתושים האימתניים. כשחזרו וסיימו את הלימודים החליטה אביצדק להצטרף לנבון ולרתום גם את הידע שלה בחקלאות לטובת תושבי מג'ולי. באי שהולך ואובד, המאבק שלהן להעניק למקומיים כלים חדשים לפרנסה הוא כמעט מירוץ נגד הזמן.

לאפשר לאנשים לזהות את הכוח, לנוע, להיפתח

מאז 2012 נבון ואביצדק עובדות במג'ולי בכמה אפיקים במקביל. המרכזי שבהם הוא קואופרטיב האורגות. הרעיון, מסבירה נבון, מבוסס על גישה בפיתוח קהילות שדוגלת במינוף הנכסים המקומיים הקיימים (Asset-based approach). "פירושו של המודל הזה הוא התמקדות ביכולות ובכישורים הקיימים של הקהילה המקומית, במקום במצוקות הרבות שעמן היא מתמודדת", היא מסבירה. "במובן מסוים אנחנו בעצם מתרכזות בחצי הכוס המלאה. במקרה של המישינג התמקדנו בכישרון האריגה הייחודי של נשות השבט: הן אורגות מוכשרות ביותר מגיל צעיר מאוד. אבל הן מפוזרות בכפרים רחוקים מאוד, תחבורה ציבורית כמעט אין, ואם יש המחיר גבוה מדי לשימוש תכוף, וכך הנשים, שאורגות עבודות יפהפיות, נשארות בגבולות הכפר ולא יכולות למכור את העבודות האלה. מדי פעם עובר איזה סוחר שקונה מהן מוצרים במחירים אפסיים ומוכר ברווח גדול".

פגישה של הקואופרטיב. יצרו רשת תמיכה של נשים זו בזו

עוד לפני נבון ואביצדק היו ארגונים מקומיים שזיהו את נכס האריגה, ואפילו הביאו מעצבת שתלמד את נשות המישינג עיצובים חדישים. זה לא עבד, והאורגות לא קיבלו כלים שבאמת יכלו ליישם כדי להצליח למכור. כשנבון הגיעה לאי להתמחות, זו היתה הבעיה המרכזית שניסתה לפתור, וכך נולד הדגש על העבודה הקבוצתית. "בדקתי אם יש למוצרים האלו - גמוסה (צעיף מסורתי של מדינת אסאם), צעיפים רגילים, תיקים ומפות - דרישה בשווקים באסאם ובשאר הודו, וכשגיליתי שכן החלטתי לאגד 25 נשים שיוכלו, לראשונה בחייהן, למכור את עבודותיהן באופן עצמאי. חיברתי אותן לנשים מחוץ לאי שמצליחות למכור מוצרים מסורתיים מקומיים, ונוצר בסיס חזק. הדבר החשוב היה שהפעילות תוכל להימשך אחרי ההתמחות שלי, וזה מה שקרה. הן המשיכו את המסחר ואפילו הקימו מרכזי אריגה בכמה בתים". במילים אחרות, האריגה חרגה מעוד מטלה שאשה עושה לבדה בביתה והיתה לאמצעי פרנסה מסודר שנעשה בסדנת ייצור, המציעה כמה נולים ומגוון חומרי גלם. מאז גדל הקואופרטיב לכ־80 נשים וגבר אחד ביותר מ־20 כפרים, והקים אפילו מאגר חומרי גלם איכותיים לאריגה.

גילי נבון עם עובד מקומי שהן מעסיקות. אוכלות איתם, שותות איתם, חיות איתם, בניגוד לארגונים אחרים שרואים בבני השבט נחותים

כ־80% מהמקומיים שאיתם עובדות השתיים הם נשים, וקצת פחות מ־20% הם גברים, שפעילים יותר באפיק אחר של הפרויקט, המכשיר את בעלי האדמות בחקלאות אורגנית. בהכשרות האלה מספרם של הגברים והנשים דומה, וכך גם בקבוצה מיוחדת של מתנדבים מקומיים שהוקמה כדי לסייע לבני המישינג במקרים של מצוקה נקודתית. ובכל זאת, המיזם של נבון ואביצדק מדגיש את ההעצמה של נשות השבט.

כך נולד גם בנק האופניים, פרויקט המאפשר לנשים לקנות אופניים המתאימים להן בתנאי מימון נוחים מאוד. "פגשנו פעם את אחת מנשות הקואופרטיב הולכת עם הבן שלה על הגב לבית החולים כדי לתת לו חיסון, הליכה של שעתיים לכל כיוון", מספרת נבון, "ועם הזמן הבנו שחוסר הניידות של הנשים הוא בעיה מהותית". במג'ולי יש חנויות אופניים, אבל אלה אופניים יקרים - ועם רמה, כלומר לא ממש אפשריים לרכיבה של נשים בלבוש מסורתי. "היינו צריכות לקנות אופניים מיוחדים שיתאימו לצרכים שלהן", אומרת אביצדק. "הם עולים 4,000 רופי (קצת יותר מ־200 שקל), סכום גבוה עבור אותן נשים, אך כשאפשרנו להן לשלם ב־12 תשלומים, הן שמחו לקנות".

מאגר חומרי הגלם של הקואופרטיב. מספקים חומרים איכותיים כדי למכור מוצרים טובים יותר

העניין הכביכול פעוט הזה - אופניים בלי רמה בהלוואה שנפרסת על פני שנה ובריבית נמוכה מאוד (כדי לעמוד בהוצאות הניהול של הארגון) - שינה לנשות הכפרים את החיים, ומתחיל לשנות את המרקם החברתי והקהילתי באי. "אותן נשים שהיו נשארות בגבולות הכפר פתאום התחילו להסתובב בחופשיות בין הכפרים, להגיע ליישובים שבהם מעולם לא ביקרו. אנחנו יוצרות כך איזושהי פלטפורמה נשית חזקה לא רק מבחינה כלכלית. הנשים יכולות ללכת לשוק, לפגוש זו את זו, ויש לזה חשיבות עצומה. מדהים לראות מחוץ לפגישות שלנו את ערימות האופניים, שמשמשים נשים שהיו רגילות לצעוד שעתיים־שלוש לכל מקום או שלא יצאו כלל מהכפר כי לא היו להן 50 רופי לאוטובוס שמגיע פעם ביום".

הניידות היא לא רק טכנית, אם כן, היא שחררה גם משהו עקרוני. היא אפשרה לנבון, למשל, להוביל טיול של חלק מנשות הקואופרטיב אל מחוץ לאי, ובתום נסיעה של 24 שעות הן פגשו קואופרטיב נשים מאזור אחר. "הנסיעה הזאת היתה מעוררת השראה עבור הנשים", מספרת איה נבון, רכזת תוכנית Glocal שעדיין עוקבת אחר הפעילות של אביצדק ונבון (אין קשר משפחתי). "מלבד העובדה שזאת הפעם הראשונה שהן יצאו מגבולות האי, הן הגיעו לתחנות רכבת ונתקלו בהומלסים. הפגישה המחישה להן שבמידה מסוימת יש להן הרבה מאוד".

נשות שבט המישינג עם הרכישות מבנק האופניים. אופניים בלי רמה, בתנאי מימון נוחים במיוחד, מאפשרים לנשים ניידות שלא היתה להן עד היום

"זו הפעם הראשונה שבה נפגשו נשות המישינג עם נשים משבט אחר", מוסיפה אביצדק. "הן לא האמינו כשראו את הנשים האחרות עובדות בצורה מאוגדת. הן שאלו המון שאלות ויצאו משם מלאות השראה. בעקבות הפגישה הן החלו לדבר איתנו על עזרה הדדית לבנות הקבוצה - לאחת יש בעיות עם הילד, לשנייה בעיות עם הבעל. הן חיפשו דרכים שבהן יוכלו להירתם יחד כדי לעזור זו לזו".

מה כבר אפשר לעשות ב־10,000 דולר

נבון ואביצדק שוהות במג'ולי בכל פעם כחצי שנה. בשאר הזמן הן בארץ, באזור ירושלים, אביצדק מתפרנסת קצת מהדרכת טיולים, נבון עבדה בעבר בחברת סטארט־אפ, שתיהן בעיקר חיות מחסכונות. "מג'ולי זו משרה מלאה עבורנו, אבל הפרנסה לא מגיעה משם", אומרת אביצדק. "נהיה חייבות לפתור את זה בעתיד הקרוב".

מרכז אריגה באחד הבתים. הופך את העבודה המסורתית ליצרנית יותר

עד כה הן התמקדו בגיוס כסף לפרויקט עצמו, לא לשכר שלהן. בשלב הראשון גויס תורם פרטי, שהעניק 10,000 דולר להשקת הפרויקט. "ומה שהן הצליחו לעשות בהשקעה הזאת ארגונים גדולים לא מצליחים ליישם גם ב־500 אלף דולר", אומרת איה נבון.

ובכל זאת, זה לא מספיק. נדרש יותר כסף. "העבודה בתקציבים המוגבלים שהצלחנו לגייס עד כה חייבה אותנו לעבוד מהיום למחר והקשתה עלינו לייצר תוכנית עם חזון", מסבירה אביצדק. "חשבנו לבקש מימון מקרנות גדולות, אבל היה לנו ברור שמימון כזה יחייב אותנו לתוכנית פעולה נוקשה, ואילו המציאות בשטח מצריכה המון גמישות, לבחון ולתקן את המטרות כל הזמן". כך נולד הרעיון למימון המונים, ובדצמבר יצא לדרך קמפיין Headstart תחת השם אמאר מג'ולי (מג'ולי שלנו). היעד היה גיוס של 100 אלף שקל; בפועל גויסו 112 אלף, ועבור חלק מהתרומות יקבלו המממנים מוצרי אריגה של נשות המישינג. הכסף ישמש להמשך הפעילות הקיימת ולהרחבתה: הקמת מרכז קבע של הפרויקט, הוספת בנקי אופניים, קורסי הכשרה במחשבים, סדנה לטיהור מים, שתילת גינות ירק למשפחות מעוטות יכולת ואפילו פרויקט לנטיעת צמחים שיעצרו או ימנעו את סחף האדמה באי.

"רוב התורמים הם ישראלים שמכירים אותנו או מכרים של מכרים", מספרת אביצדק, "ויש קצת תורמים מחו"ל, רובם מכרים שלנו. אבל יש כמה עשרות אנשים שפשוט שמעו על הפרויקט והחליטו לתרום, כולל איש עסקים ישראלי שקרא על הפרויקט במייל קבוצתי ששלחה חברה שלו. הוא דיבר איתנו בטלפון כדי לשמוע עוד, ואז תרם 10,000 שקל. סכום זהה הגיע מניו יורק, מתורם ששמע על הפרויקט מתושבת מומבאי שביקרה במג'ולי. ישראלית אחת תרמה לנו 5,000 שקל כי רצתה להצטרף לרשת תמיכה נשית. והתגובות מהתורמים, גם ממי שתרמו סכומים קטנים יותר, מרגשות מאוד. התמיכה הזאת חשובה לנו".

אביצדק בהדרכה של חקלאות אורגנית. הביאה למג'ולי את הידע והניסיון שרכשה בהדרכה

לצד המאבק על ההישרדות הכלכלית של הפרויקט, נבון ואביצדק נאלצו להיאבק לכל אורך הדרך בביורוקרטיה ההודית. "לא הסכמנו לשלם שוחד, ולכן רק עכשיו, אחרי תהליך ארוך ומתיש, הצלחנו להירשם בהודו כקואופרטיב חוקי", מסבירה אביצדק, ונבון מוסיפה: "זה היה בדם, יזע ודמעות. מתישהו אתה פשוט מבין שאפילו אם אתה עושה הכל בדיוק לפי הספר הדברים לא זזים, ויש לכך סיבה. בסוף, רק אחרי שיצרנו רשת קשרים והפרויקט זכה לתהודה באי, העובד שלנו הגיע למשרדי הממשלה עם חבר עיתונאי, והנוכחות שלו סייעה להשלים את התהליך".

דווקא הזרות שלהן, היא אומרת, היתה יתרון. "על האי אנחנו כמו עב"מ, אנשים לא מבינים מאיפה נחתנו, וזה מאפשר לנו לפתוח דלתות של משרדי ממשלה שלא היו נפתחות בפני נשים הודיות. אנחנו מגייסות עבור הנשים הללו כספים שאין להן שום גישה אליהם ומלמדות אותן לגשת בעצמן למשרדים. זו בעצם המטרה, ולכן לא משנה אם האי בכל מקרה ייעלם, כמו שאומרים לנו לפעמים. אנחנו עובדות עם האנשים האלה כדי לתת להם הזדמנות לביטחון כלכלי וביטחון חברתי שיאפשרו להם להתמודד עם האתגרים. בעצם הדבר שהכי כואב להתמודד איתו הוא הסדר החברתי הנוקשה: מפחיד לגלות עד כמה הדברים האלה טבועים עמוק בלב האנשים. עבדתי עם ארגון מקומי שאנשיו לא הסכימו לגעת באוכל שבני המישינג מכינים. כלומר אפילו אנשי ארגון סיוע נוהגים כך בשבט, תופסים אותם כנחותים, והארגונים האלה גם מתקשים לקבל את העובדה שאנחנו עובדות כמעט רק מול האוכלוסייה השבטית ה'נחותה'. בסופו של דבר זה משפיע על התפיסה של אנשי השבטים את עצמם".

תוצרי האריגה - צעיפים, מפות ותיקים

האמון, האחריות, המחויבות. זה כבר לא טיול

המפתח המרכזי להתמודדות עם הקושי הזה הוא האמון שנבון ואביצדק הצליחו לבנות בקרב בני השבט. "אחת הנשים הדומיננטיות בקואופרטיב היא דלימי קוטום (41), שמכהנת כנשיאה של הארגון", מספרת נבון. "בהתחלה היה לי חשוב מאוד שהיא תגיע לסדנת מנהיגות שיזמתי בכפר, אבל היא היתה עסוקה מדי. הצטרפתי אליה לעבודות בשדה, במשך יומיים, קצרתי איתה, פגשתי את הבעל והילדים, וזה אִפשר לי להביא אותה לסדנה, שבעקבותיה נהפכה לנשיאה".

"אם אתה רוצה ליצור שיתוף פעולה אמיתי ולא להשתמש בכוח בצורה קולוניאליסטית, אי אפשר לדלג על השלב של רכישת האמון", אומרת אביצדק. "לכן אנחנו נמצאות עם האנשים בבתים שלהם המון זמן, מתארחות באירועים שלהם, אוכלות ושותות איתם. זה משמעותי מאוד לאנשים שרגילים להיות בתחתית הסולם החברתי. והם גם רואים אותנו מסתובבות המון בין הכפרים. אין כמו מראה עיניים כדי לשכנע אנשים. גם תוצאות הן חלק מבניית האמון: למשל לראות נשים אחרות בכפר שכבר שיפרו את מצבן, או לפגוש קבוצות נשים אחרות מרחבי המדינה שהצליחו לעשות זאת".

אין כמו מראה עיניים לשכנע לא רק את הנשים. נבון ואביצדק הצליחו למצוא דרך להעצים נשים בחברה מסורתית בלי לעורר מחאות מצד הגברים. "אנחנו לא פועלות תחת הדגל של העצמת נשים. אנחנו פועלות לקידום הביטחון הכלכלי של כל המשפחה, שזה אינטרס גם של הגברים בכפר", מסבירה אביצדק את הרציונל.

היא, אגב, לא דוברת את שפת המקום, מה שמקשה עליה ביומיום. לכך מצטרפים פערי התרבות, שמייצרים לעתים בדידות. "כשאני מתעייפת אני מצפה שמישהו יבין גם אותי, אף שאני יודעת שאין להם הכלים לעשות את זה", מודה אביצדק. נבון מוסיפה: "לא פשוט לנהל את החיים ככה. המשפחה שלי תומכת במה שאנחנו עושות כאן, אבל אין ספק שהיא גם מתקשה לקבל את העובדה שאני לא נמצאת בארץ רוב הזמן".

קושי אחר נגזר, מן הסתם, מתנאי החיים הקשים במקום. לעתים זה החום הכבד שאין ממנו מפלט, לעתים היתושים, או המעבורת שהפסיקה לפעול, שבוע בלי חשמל, ניתוק הקשר לעולם החיצון. לעתים זה המוות עצמו. הן מספרות על מחלה שבה לקתה סגנית יו"ר הקואופרטיב, על מצבה שהידרדר במהירות, על הקושי לפנות אותה לטיפול רפואי בסיסי במרפאה לא מזהירה, על כך שהאירוע הוכיח להן "איך במקומות ללא תשתיות בסיסיות המוות קרוב יותר ואורב מעבר לפינה", כדברי אביצדק. "תחושת חוסר האונים והפחד שמישהו עומד למות מולך ואולי אתה לא עושה מספיק לעזור לו - זה ללא ספק אחד הרגעים הקשים שעברתי באי".

רגעי הסיפוק, הן אומרות, מפצים על זה. "בדיוק לפני יומיים יזמנו פיקניק של נשות הקואופרטיב ומשפחותיהן, נשים מכפרים שלא היה ביניהם בעבר שום קשר חברי. היה מדהים לראות שאנשים שבקושי הכירו זה את זה שמחים וחוגגים יחד לראשונה. וכשאתה יושב עם כל משפחה סביב האש ושומע מה יש לה להגיד, אתה מבין את המשמעות העמוקה שיש לעבודה שלך בשביל האנשים האלו", אומרת אביצדק, אבל גם מדגישה את האחריות הגדולה הכרוכה בעניין. "אתה גורם לאנשים לחלום ואתה לא רוצה שהם יתבדו. אתה מבקר אצל עשרות או מאות משפחות והמחויבות שלך הולכת וגדלה. כדי לא להיכשל הבנו שאנחנו צריכות לבנות מערכת חזקה ורחבה יותר. הכשרנו צוות מקומי, הגדרנו נהלים מסודרים לעבודה, להערכה, לתיעוד, בנינו תוכניות עבודה רציונליות שמביאות בחשבון את המשאבים והצוות כדי לא להרחיב כל הזמן את הפעילות רק על פי הצרכים ובלי אפשרויות".

בדרך הן היו צריכות גם לוותר על החופש, להתבגר מחוויית הטיול. "משתי בנות שמדוושות באי להנאתנו נהפכנו ל'מאדאם', נשים מכובדות עם הרבה אחריות על הכתפיים. לעתים אנחנו נאלצות לוותר על הרצון להשתטות, כי אנחנו כבר לא זרות במרחב. ברגעים אחרים, שנעשים נדירים יותר ככל שהזמן עובר, אנחנו שוב התיירות מפעם, בלי כל משא הפרויקט הגדול והניסיונות 'להציל את העולם'. פשוט שתי ישראליות בקצה הנידח של העולם".