האם יש רשת אחרת?

סין פותחת את שעריה לאט ובזהירות. עם הפיכתה לאלטרנטיבה העיקרית להגמוניה המערבית־אמריקאית הקפיטליזם הולך ומחליף בה את המסורת והתרבות השיתופית־קפיטליסטית - אבל זהו קפיטליזם שונה מאוד מהמוכר במערב. חופש הדיבור והפתיחות, שלמדנו לזהות עם קפיטליזם ומהווים ערכי יסוד של האינטרנט הגלובלי, נתפסים כאן כמאיימים. שליטיה של סין מאמינים שההרמוניה חיונית לחברה ולהתפתחותה: הם לוקחים סיכונים מחושבים, אך מחזיקים אצבע עצבנית על הברז. דנג שיאופינג, המנהיג הסיני שהוביל את תחילת הרפורמות בשנות השמונים, השווה את התהליך לפתיחת חלון: עם הבריזה המרעננת נכנסים גם כמה זבובים. את הזבובים האלה יש להדביר. זה תפקידה של חומת האש הגדולה.

בשבועות האחרונים ביקרתי בסין. הוזמנתי להרצות ולשתף פעולה במחקר על רשתות חברתיות. לעומת ביקוריי הקודמים בסין, לפני עשור ויותר, ניכר בה פיתוח עצום: הכבישים רחבים ונקיים, הכלכלה פורחת, אין עוני ברחובות. אבל קצת מוזר לחקור רשתות חברתיות ולדבר עליהן בסביבה שבה אין פייסבוק, אין יוטיוב ואין טוויטר.

סיינה, חברת אינטרנט בסין צילום: בלומברג

צריך לומר שלא באתי לספר לסינים על מה שאינם מכירים, להפך: הרשת חיה וגועשת כאן, והשלטונות מעודדים את זה. אינטרנט מהיר אלחוטי, זול או חינמי, נפוץ כאן יותר מבמרבית הערים שביקרתי בהן. ברכבת התחתית בבייג'ינג או לאורך הנהר בשנגחאי מיליוני אנשים נושאים סמארטפונים וטאבלטים, ואצבעותיהם רוחפות על פני דפי רשתות חברתיות ועדכוני הסטטוסים של חבריהם.

אלא שבסין הרשתות הן מקומיות ולא גלובליות. בישראל לא רבים מכירים את Renren, WeChat או Weibo, ענקי האינטרנט הסיניים; כאן אלה מותגים מושרשים. הרשתות האלה מאוכלסות וצפופות לא פחות (ואולי יותר) מאלה שבמערב. הסיני העירוני הממוצע מבלה כ־45 דקות ביום מול רשת חברתית. אבל שלא כמו בשאר העולם, הרשת המקוונת מגודרת מאוד ואינה שער לעולם. סין מרוצפת בקודי QR המפנים ל־WeChat המקומית, אבל לא ראיתי בשום מקום אפילו שלט אחד שקורא "חפשו אותנו בפייסבוק". כך, מקווים שליטיה של סין, הרשתות לא יגרמו נזקים.

שלא כמו אחותה הפיזית, חומת האש ניידת ומשתנה כל הזמן עם עדכוני מדיניות הצנזורה. הקרב הוא קליל ומתנועע. כך למשל, ויקיפדיה היתה חסומה לסינים עד לפני כשנתיים, אבל כעת היא פתוחה לרווחה. גם דרופבוקס, שנחסמה כמו גוגל דוקס ויישומי ענן אחרים, נפתחה לאחרונה. נפלאות דרכי הצנזור.

מנקודת הראות המערבית הצנזורה נראית בלתי קבילה, אבל מעניין עד כמה הסינים מקבלים בשוויון נפש את החסימות האלה. נכון, כמה עשרות אלפים מהם משתמשים בכלי הצפנה פשוטים כדי להתפלח בהתגנבות יחידים אל מעבר לחומה ולהגיע לאתרי עיתונים חסומים, לפורנוגרפיה ואפילו לרשתות חברתיות - אבל הרוב הדומם בינתיים דומם. האם נזיד העדשים של יציבות פוליטית והתקדמות כלכלית מצדיק את הוויתור על הקשר לעולם? האם גם כאן תנצח הטכנולוגיה, המאפשרת הצפנה, את הממשלה, המעוניינת בשליטה?