חקר ביצועים: השבוע של יוסי לנגוצקי, אילן בן-דב ושמעון פרג'ון

פורים הגיע

כשאתה ילד, ברוב המקרים פורים הוא חג פשוט ועליז. כשאתה בוגר ואינך מתחפש עוד, פורים הוא הזדמנות להתבונן בתמונות ששרדו מהתקופה העליזה ההיא ולנסות לברר... ובכן, מה לעזאזל חשבת לעצמך. הנה אני כיפה אדומה, בן שנתיים וחצי, בגרביונים, סינר ומטפחת ראש, תחפושת ראשונה בסדרה ארוכה של תחפושות שככל הנראה נראו הגיוניות לעתן אך בחלוף השנים ההיגיון הפנימי שלהן דהה. האחרונה בסדרה היתה זו של כיתה ט': פרח בגובה מטר ושישים, באוברול טרנינג ירוק ועלי כותרת ורודים ענקיים. ממנה לא נשארה תמונה, רק זיכרון צרוב והחלטה לא להתחפש עוד לנצח.

אמיר זיו

שטיינמץ חויב לשלם ללנגוצקי

יש מעט מקרים שבהם האיש הקטן מנצח את הטייקון הכל יכול, ולגמרי בצדק. זה קרה השבוע כשד"ר יוסי לנגוצקי, שגילה את מאגר הגז תמר (וקרא לו על שם נכדתו), זכה בערעור שהגיש נגדו המיליארדר בני שטיינמץ. זה סיום לסאגה מכוערת במיוחד: בהתחלה שטיינמץ פרש מהשותפות בהנחה ששום דבר לא ייצא מהמאגר, וכך הוביל לאובדן זכויותיו של הגיאולוג. מילא, נגיד שזה יכול לקרות. אבל מרגע שהתגלה גז במאגר ולנגוצקי תבע את זכויותיו, שטיינמץ לא הפסיק להתעמר בו. יצחק תשובה וקבוצת נובל, שמחזיקים במאגר, לא טרחו עד היום למצוא דרך לגמול לאיש שסלל להם את הדרך להתפוצצות הון. כעת קבע בית המשפט ששטיינמץ, אחד היהלומנים העשירים בעולם, ישלם ללנגוצקי 50 מיליון שקל. הסכום הזה בהחלט יכול לפצות על עוגמת הנפש, אבל הוא עדיין לא מבטיח ללנגוצקי את ההכרה הראויה, ובעיקר הוא לא מבטיח ששטיינמץ ודומיו ילמדו סוף סוף להתנהג כמו בני אדם.

גולן פרידנפלד

בני שטיינמץ ויוסי לנגוצקי. פיצוי יש. והכרה? צילום: עמית שעל

יש מנצחת באוקראינה

שגרירי פולין, הונגריה, צ'כיה וסלובקיה בארצות הברית ביקשו השבוע מהקונגרס שיסייע להן לקנות גז טבעי אמריקאי ולשבור את המונופול של רוסיה בשוק הגז האירופי. זו זריקת עידוד משמעותית למעצמה הגדולה בתבל, שהמשבר הפיננסי ערער את מעמדה ככלכלה המובילה. בשנים האחרונות הצליחה ארצות הברית לספק לעצמה את הנפט ולצמצם את התלות בנסיכויות, אבל את עתודות הגז האדירות שלה היא עוד לא מפיקה בהיקפים גדולים. הדרישה האירופית תאפשר לה לא רק לזרז את ההפקה הזאת, אלא גם למצב את עצמה שוב כמושיעת האנושות ביבשות השונות. ותודה לבריונות הרוסית שהזכירה לאמריקאים מה הם הכי אוהבים לעשות.

תמר טוניק

עוד הלוואה לבן־דב

שלושה חודשים אחרי הסדר החוב בסקיילקס אילן בן־דב שוב נדרש ללוליינות פיננסית. הפעם כדי לפרוע את אג"ח סדרה א' הוא היה צריך להביא כסף, ודחוף. לעזרתו נחלצה אקסלנס והעמידה לסקיילקס, חברה עם הערת עסק חי, הלוואה של 50 מיליון שקל. לא מדובר בטוב לב חברי של בעלי אקסלנס יצחק תשובה, שומט חובות בעצמו, אלא בשיקול עסקי קר של המנכ"ל עוזי דנינו, שהעניק את 50 המיליון בתמורה לשעבוד מניות פרטנר בשווי 100 מיליון שקל, מהלך שלא היה מבייש גם את השמרנים שבבנקאים. ככה, מוסדיים יקרים שמשקיעים את החסכונות שלנו באג"ח, צריך לתת הלוואות לשומטי חובות.

יניב רחימי

אילן בן-דב. אקסלנס נחלצה לעזרתו, ולא מטוב לב צילום: אוראל כהן

עובדי הדואר מפגינים

יו"ר ועד עובדי הדואר שמעון פרג'ון הוביל השבוע הפגנה נגד כוונת ההנהלת לפטר 2,000 עובדים והדגים כיצד ראשי ועדים עושים לעתים שימוש ציני בעובדים עצמם. כי המלחמה העיקרית של פרג'ון אינה על השארת העובדים, כפי שזה נראה בחזית, אלא על שימור כוחו של הוועד, מאחורי הקלעים. כמו בחברות ממשלתיות רבות, גם בדואר ההנהלה מתקשה להוביל תהליכים יעילים ומקצועיים בגלל פרוטקציות, אינטרסים וסיאוב שמגלגלים כבר שנים ועדי העובדים החזקים. כשפרג'ון ואנשי ההסתדרות נלחמים על 2,000 משרות, הם בעצם משתמשים בעובדים כדי להילחם על היכולת שלהם להמשיך לחנוק כל שינוי בדואר ולמנוע גמישות ניהולית. הם רק מתעלמים מהעובדה שאת המחיר על כל יום שעובר בלי רפורמה ברשות הדואר עלולים לשלם בסוף כל 7,000 העובדים, לא רק ה־2,000 שעל הכוונת.

גלית חמי

בדרך לשינוי חברת החשמל

שר האוצר יאיר לפיד מתמודד עם דילמה לא פשוטה: האם הרפורמה בחברת החשמל הכרחית בכל מחיר? כלומר, האם בשם המאמץ לנהל סוף סוף כמו שצריך את מה שהממשלה צריכה לנהל כמו שצריך עליה להסכים לשלם לעובדים סכומי עתק להגדלת הפנסיה ועל הדרך לתת תעודת כשרות לחריגות שכר לא חוקיות של עשרות שנים? בשבוע האחרון חלה נסיגה בנכונות הממשלתית לשלם כל מחיר, כי מישהו במשרד האוצר הבין - וטוב שכך - שהמשמעות של היענות לדרישות העובדים היא לא רק כלכלית. היא באובדן היכולת למשול, וזה כבר חותר תחת כל הרעיון של הרפורמה הזאת. כלומר הדרך היחידה להוציא את הרפורמה לפועל בהצלחה היא לא להיכנע לסחטנות של הוועד, מה שאומר שאולי אי אפשר להוציא את הרפורמה לפועל. דילמה? מלכוד.

שאול אמסטרדמסקי

יאיר לפיד. מתמודד עם דילמה לא פשוטה צילום: אלכס קולומויסקי

קופידון - אין לאן לברוח

מה יש בו, ב־Cupid המחשמל, שגורם לי להגיב בבהלה ששמורה לשמרנים שונאי טכנולוגיה? כן, לא נעים לשמוע על המסוק הזעיר בעל השם האירוני, שפותח לאחרונה בטקסס ומסוגל להכות אדם בזרם של עשרות אלפי וולטים. אבל אני חי הרחק מטקסס, במדינה שנמצאת תחת איום מתמיד של טילים ומטענים ומתגאה בצבא מרובה שכלולים; עוד מל"ט אכזרי לא אמור להזיז לי. וכן, מפתחי המסוק כבר מדברים על מערכת אוטומטית שתחשמל חשודים ללא מגע יד אדם. אבל אולי זה באמת עדיף על חייל או שוטר עם אצבע קלה מדי על ההדק או על הטיזר. הרציונליזציה לא מרגיעה את הבהלה, וגם לא מסבירה אותה. את ההסבר הצלחתי למצוא רק במחשבה עליי בורח מעכביש מעופף שמחשמל אותי. מעתה בכל פעם שיאמרו לי "קופידון" תאחז בי ההרגשה המצמיתה שאין לי לאן לברוח. לא בטוח שזה שווה את שיפור הביטחון האזרחי.

דור צח

חוקים במחלוקת

אפשר לדון ארוכות במגה־חוקים השנויים במחלוקת שנידונו השבוע בכנסת. אפשר לדבר על החוקים עצמם, אלה שעסקו במשילות, במשאל העם ובשוויון בנטל, עם הסעיפים הנחוצים יותר ופחות, החיוביים יותר ופחות, הישימים יותר ופחות. אפשר לנתח את ביצת האינטרסים שרחשה בקואליציה ובאופוזיציה לקראת ההצבעות. ואפשר גם לחשוב מה היה קורה אם את יכולת המשילות המרשימה שהממשלה הפגינה בקרב על החוקים היא היתה מגייסת כדי להתמודד עם יוקר המחיה, משבר הדיור, הברוך הפנסיוני או אפילו תהליך השלום. מתברר שאם היא רוצה, היא יכולה. מה שמוביל למסקנה מתבקשת אחת בלבד.

משה גורלי