האבטלה במשק נמוכה, אבל בני ה־45 ומעלה לא מרגישים את זה
עובדים בקבוצת הגיל המבוגרת מנצלים עד תום את דמי האבטלה כי העבודות המוצעות להם הן בשכר נמוך. רבע מהם יחזרו לקבל אבטלה בשנית, ומי מביניהם שכבר כן ימצא עבודה ייאלץ להתפשר משמעותית בשכרו ביחס לעבודות קודמות שלו
מעט מאוד מספרים מצליחים לנתץ את הוורדרדות שצובעת את נתוני שיעור התעסוקה במשק. הגוונים הבהירים מסתירים תמונה מורכבת יותר שבה שיעור האבטלה הזעום, 5.8% בפברואר, הוא רק חלק אחד בה.
- שירות התעסוקה: ירידה של 0.2% במספר דורשי עבודה בפברואר
- הכלכלה הפלסטינית: האבטלה בעזה מסוכנת גם לישראל
- נתניהו במליאת הכנסת: "אבטלה בישראל- מהנמוכות בעולם"; גפני: "אתה שקרן"
הדברים נכונים במיוחד לאותם עובדים שעשויים להיתפס כ"מבוגרים" אחרי שחצו את גיל 40 או 45. במקרה שלהם, אם פוטרו מעבודתם, שוק התעסוקה לא מבשר טובות עבורם.
סוחטים את דמי האבטלה עד הסוף המר
ניתוח שביצע ביטוח לאומי למקבלי דמי האבטלה בשנה שעברה מראה שרובם של בני ה־40 ומעלה שמגיעים כבר למצב של הסתמכות על דמי אבטלה מנצלים אותם עד תומם. 52.9% מאלו שזכאים לדמי אבטלה למשך 175 יום, רובם המוחלט בני 40 ומעלה, מגיעים אל התקופה המקסימלית. בקרב בני 28–35, לשם ההשוואה, הזכאים לדמי אבטלה למשך 100 יום לכל היותר, שיעור מיצוי הזכאות היה כ־40%.
נתונים אלה כשלעצמם לא בהכרח יכולים ללמד משהו, שכן תמיד ישנה האפשרות שמובטלים מבוגרים מעדיפים לנצל ככל הניתן את הזכאות לדמי אבטלה ולא לחפש עבודה באופן פעיל ממש, וזאת אף שגובה דמי האבטלה נמוך משמעותית מהשכר מעבודה.
מי שהשתכר לדוגמה את השכר הממוצע במשק, כ־9,500 שקל, יקבל דמי אבטלה של כ־5,700 שקל בלבד.
מכיוון שאין נתונים אבסולוטיים, אפשר רק לנסות לחפש מסביב. לדוגמה, נראה שהאופק התעסוקתי של אותו מובטל בן 40 או 45 ומעלה הוא כה עגום, עד שברור מדוע הוא מנסה לדחות ככל הניתן את קבלת הצעת העבודה החדשה עד שכבר אין לו ברירה כי צריך להתפרנס אחרי תום הזכאות לדמי אבטלה.
הנה לדוגמה מחקר של ביטוח לאומי מאוגוסט 2012, שעקב אחר מובטלים בשנים 2008–2011, ושאל בין השאר מה שיעור המובטלים שחזרו לקבל דמי אבטלה לאחר שמצאו עבודה וכמה השתכרו בעבודה שבין תקופות האבטלה.
לגבי השאלה הראשונה, הנתונים הראו כי כ־25% מבני 45–50 חזרו לאבטלה וכ־23% מבני 40–44, יותר מכל קבוצת גיל אחרת. למעשה, בני ה־50 ומעלה היו צריכים להיות בשיעור גבוה אף יותר, אך מכיוון שחלקם כבר פשוט יוצאים ממעגל העבודה וחיפוש העבודה, הנתונים לגביהם נמוכים יותר.
לגבי השאלה השנייה מצא ביטוח לאומי כי אצל 53% מבני 40–44 השכר בעבודה שבין שתי תקופות האבטלה היה נמוך יותר מאשר בעבודה הראשונה שלהם, זו שלפני הפיכתם למובטלים. בקרב בני 45–49 השיעור כבר נושק ל־60%, ובקרב בני ה־50 ומעלה מדובר על קרוב ל־65% מהמובטלים.
באופן לא מפתיע, אפשרויות ההשתכרות מורעות בפרופורציה לגיל. ברוב המקרים של בני 25–39, העבודה לאחר תקופת האבטלה מבטיחה שכר שווה או גבוה מזה שלפני האבטלה.
במצב כזה, מה הפלא שההתפלגות של המובטלים בני ה־45 ומעלה נראית כך: 70% מהם נשארים מובטלים לפחות 137 יום. מחצית מהם ימצאו עבודה, כנראה בשכר נמוך, בשלושת החודשים הראשונים ללא דמי אבטלה. חמישית מהם ימצאו עבודה בתקופה של 4–12 חודשים שלאחר תום תקופת הזכאות לדמי אבטלה. שליש לא ימצאו עבודה גם שנה לאחר מכן.
לא יהיה נכון להסתכל רק על נתוני התעסוקה עצמם, מה גם שלא תמיד הגופים הרלבנטיים בישראל אוספים את הנתונים הנדרשים כדי למפות ולנתח באופן כירורגי יותר את המציאות.
כך לדוגמה, אין נתונים זמינים על החלוקה של התעסוקה החלקית שלא מרצון לפי גילים, על שיעור העובדים בני ה־45 ומעלה שלא משתכרים בהתאם ליכולותיהם והשכלתם וכדומה. בשנים הקרובות אמורה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה להתחיל ולשאול בסקרים שהיא עורכת גם את השאלות הללו.
נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יודעים לספר ששיעור התעסוקה של בני ה־45 ומעלה בישראל הוא גבוה, אפילו גבוה מאוד ביחס לאירופה.
בקרב בני 45–54 שיעור העובדים או מחפשי העבודה הוא יותר מ־80% ובעשירון הגיל הבא - 55–64 - מדובר ביותר מ־66%. השיעורים הללו בהחלט מציבים את המשק הישראלי בין המובילים מקרב מדינות ה־OECD, אך הפער בין שתי הקבוצות דורש הסבר שלא ניתן לפילוח מדויק.
חלק מגיע מנשים שפורשות בגיל 62 ומקבוצה קטנה יותר של נשים וגברים שפרשו לפנסיה מוקדמת, אך זה בוודאי לא כל הסיפור. חלק אחר הוא העובדים שחיפשו עבודה אך נדחו שוב ושוב משום שאמרו להם שהם כבר מבוגרים מדי, או אולי תירצו זאת כ־over qualified או מסיבות אחרות. מתוך 21 אלף המתייאשים מחיפוש עבודה בשנה שעברה, 23.4% סימנו כי הסיבה היא "גיל צעיר מדי או מבוגר מדי", ושליש סימנו שאין עבודה מתאימה במקצוע. ניתן רק להניח שחלק הארי של הראשונים וחלק גדול מהאחרונים הם עובדים בני 45 ומעלה.
האבטלה מתחלקת בין עובדי הייטק ומחוסרי השכלה
בדיקת שירות התעסוקה בסוף השנה שעברה העלתה שהדיווחים על מצוקת אבטלה כנראה נוגעים לשתי קבוצות עיקריות - בני 45 ומעלה בעלי השכלה נמוכה שפוטרו מהעבודה, ובני 45 ומעלה מענף ההייטק שפוטרו מהעבודה.
הנתונים העדכניים מראים כי שיעור העובדים בני 45–55 בענף ההייטק ירד מ־1998 מרמה של 27% לרמה של 17% בלבד ב־2011. אם משווים את הירידה הזו למה שקרה בשאר המשק, אפשר לראות עד כמה היא משמעותית: בסוף שנות התשעים שיעור קבוצת הגיל הזו מקרב סך כל העובדים היה כ־28% וב־2011 עלה ל־33%, בין השאר בגלל העלאת גיל הפרישה לגברים ונשים ב־2003. בהייטק גיל הפרישה בפועל נשאר כנראה נמוך.
אם לשפוט מהדיווחים מהשטח, אפשר להרחיב את אנשי ההייטק לעובדים רבים המשתייכים לצווארון הלבן, שמשתכר שכר גבוה כל עוד יש לו עבודה, כמו ברוקרים, אנשי פרסום ועוד.
דיווח שכזה מהשטח, שאסף מרכז מהות, הופיע בדיון בכנסת שערכה בשבוע שעבר ח"כ מיכל רוזין בנושא העלאת גיל הפרישה והשלכותיו במסגרת השדולה לשוויון תעסוקתי בראשותה.
ג', פקידה באחת מחברות ההשמה: "שוק התעסוקה סגור ונעול בפני אנשים מבוגרים, פשוטו כמשמעו. אני רואה את זה כל יום בעיניים שלי... כשיושב מולי אדם בן 50 שבא לחפש עבודה ואת כל הדברים אני יכולה להגיד לו, אבל אני לא יכולה להגיד לו שכשהלקוח העביר לי פרופיל משרה הוא הגביל לי עד גיל 45 גג. מי שהיום יוצא מהעבודה בגיל כזה יכול כאילו להרגיש שהוא את החיים התעסוקתיים שלו סיים".