חקר ביצועים: השבוע של דורית סלינגר, נתב"ג ומסעדת רפאל

אופניים בתל אביב זה טוב. זה רע

ארגון הבריאות העולמי פרסם השבוע את מדד האופניים, שמדרג ערים באירופה לפי השימוש שנעשה בהן באופניים. היה מפתיע למצוא את תל אביב במקום השישי, ולגלות ש־9% מהתנועה בעיר מדוושת. מסקנה אחת שעולה מההישג הזה היא שבגוש דן משוועים לחלופות טובות לשימוש ברכב פרטי, ומאמצים את החלופה הכי זמינה בסביבה. מסקנה שנייה, עגומה יותר, מתגבשת כשמסתכלים על הערים שמקדימות את תל אביב ברשימה: בכולן האופניים הם רק חלק אחד ממרקם רחב וחכם של מערכת תחבורה ציבורית יעילה, בדיוק כמו זאת שאין במטרופולין היחיד בישראל. זה מה שנשאר לנו, לחלום על רכבת קלה בעודנו מדוושים.

רן אברמסון

מסעדת היוקרה נסגרה

במסעדנות התל־אביבית הדגים הטורפים לא עולים רק על הצלחות. מרגע שפרץ סיפור סגירתה הפתאומית והאמורה־להיות־זמנית של רפאל, מהמסעדות המובילות בעיר, דיברו הקולגות בשני קולות. קול אחד השתתף בצערו של רפי כהן, שגילה או לא גילה מעילה במסעדה, ותמך בו בפומבי. הקול השני, שנלחש באינספור שיחות, ראה בנפילת אחד מאבות הסצנה סוג של צדק מטאפורי. ימים שבהם מרבית המסעדנים נאנקים תחת העול, כמו כל בעלי העסקים הקטנים, מזמנים כנראה צרות עין לנוכח ההצלחה של רפאל וסיפור הסינדרלה של כהן. ובכל זאת, ראוי שהסיפור הזה ייגמר טוב. לא רק בשביל הילד מהקטמונים, אלא בשביל המסעדנות התל־אביבית, שבשנים האחרונות הופכת יותר ויותר נפוחה מחשיבות עצמית ופחות ופחות אמיתית, כנה וטעימה, כמו ברפאל.

גלי וולוצקי

השף רפי כהן צילום: אוראל כהן

"כולם טסים" טיעון מטופש במיוחד

אין כמו הנתונים על נתב"ג. הנה, החודש חלה עלייה של 30% במספר הנוסעים לעומת אפריל אשתקד. הנתון הזה משמש ועוד ישמש את כל מי שטוען שהבעיה היא לא יוקר המחיה, אלא התנהלות כלכלנית בזבזנית של משקי הבית. מה אתם רוצים? תראו, כולם טסים, בתי הקפה מלאים, הקניונים הומים. העניין הוא שהנתון של מספר הנוסעים בעצם חסר משמעות. כי אף אחד לא מנתח לעומק כמה בדיוק הוציאו הישראלים האלה שטסו לחו"ל, כמה עלה להם הדיל לאנטליה וכמה היה עולה הדיל לאילת, לכמה חופשות הם הצליחו לצאת השנה, כמה קשה הם עובדים בדרך, ובאיזו שכבה צרה, צרה מאוד, מדובר גם כשהמספרים עולים. אפשר בבקשה להיגמל מהטיעון המטופש הזה לפני אוגוסט וראש השנה?

גולן פרידנפלד

כללים נגד שימוש במידע פנים

רשות ניירות ערך בראשות שמואל האוזר פרסמה לאחרונה הנחיות לאופן שבו איש פנים יכול לסחור במניות של החברה בלי להסתכן באישום על מסחר תוך שימוש במידע פנים. ברשות קוראים לזה "נמל מבטחים" - סדרה של כללים ותנאים מפורטים: עסקאות שאושרו שלושה חודשים מראש, על פי תוכנית פרטנית שאינה ניתנת להתערבות ושמובטחת בידי נאמן. זה כמובן מנוסח הרבה יותר פתלתל ומסובך, כשבעצם יש כאן אמת פשוטה: מסחר על בסיס מידע פנים הוא עניין מחוכם מאוד של אנשים שיודעים בדיוק מה הם עושים. את האופן שבו הרשות, החברות והסוחרים עצמם צריכים לנהוג בתחום האפור הזה אפשר באמת לסכם בשני כללים הרבה יותר ברורים: אם יש ספק אין ספק, ואור השמש מחטא. סדרת הכללים החדשה אולי מספקת הבהרות, אבל צריך לוודא שלא תאפשר להסתיר פעולות אפורות ואפילו אסורות מאחורי פלפולים ותכנונים משפטיים.

אתי אפללו

שמואל האוזר צילום: עמית שעל

רפורמה חדשה בביטוחי בריאות

כשאדם קונה ביטוח בריאות הוא נאלץ לפרט את מצבו הרפואי, שמשפיע על עלות הפוליסה ועל עצם האפשרות לקנות אותה. כעת מבקשת המפקחת על הביטוח דורית סלינגר לנתק כל קשר בין מצב האדם לאפשרות שלו ליהנות מביטוח בריאות. זו יוזמה חשובה, וההתקוממות של חברות הביטוח נגדה חושפת את הצביעות שלהן. הטענה שהמצב הרפואי משפיע על הסיכוי לאירוע ביטוחי הרי עובדת אצלן רק בכיוון אחד. אם אדם מעשן, למשל, הוא משלם יותר גם על ביטוח החיים בפנסיה, כי הרי יש סיכוי גבוה יותר שימות בטרם עת והחברה תשלם לשאריו. מנגד, כשהמעשן פורש לגמלאות היא לא מתחשבת בסיכוי הגבוה שיחיה פחות מהממוצע, כלומר שהיא תשלם לו לאורך פחות שנים, ולא מגדילה לו את הקצבה החודשית. המצב הבריאותי, הרגלי חיינו ועצם קיומנו מעניינים את חברות הביטוח רק כשהם משתלמים להן. זה לא חדש, אבל זה תמיד מדהים.

רחלי בינדמן

הסדר חוב בפטרוכימיים

"כשיורד גשם כולם נרטבים", קובע הכלל בשוק ההון. אלא שבהסדר החוב של מפעלים פטרוכימיים מנכ"ל בנק הפועלים ציון קינן נשאר יבש. הודות לביטחונות ולשעבודים שהשכיל לדרוש קינן יצליח להחזיר לבנק את כל ההלוואה לפטרוכימיים פלוס ריבית, כ־308 מיליון שקל. לעומתו, הגופים המוסדיים, שקנו אג"ח עם ביטחונות חלקיים או בלי ביטחונות בכלל, עתידים לספוג תספורת של 37%-88% מהחוב. על פניו, כל הכבוד לקינן. בפועל, מדובר ביוצא מן הכלל: בחודשים האחרונים ספג הבק תספורות ענק בקריסה של אי.די.בי ואלביט הדמיה, ושום ביטחונות לא שימשו לו גלגל הצלה. יכול מאוד להיות שהסדר פטרוכימיים הוא לא שלב חדש בהבנה של הבנק איך לגבות חובות, אלא רק פוקס. ההסדרים הבאים יעידו כמה הופנמה התובנה "ביטחונות או לא להיות".

יניב רחימי

ציון קינן צילום: אוראל כהן

חולי פרקינסון שקופים

קשיש חולה פרקינסון שגר בבאר שבע צריך לנסוע עד לבית החולים ברזילי באשקלון כדי לקבל טיפול שיקל על חייו, ושם יחכה לו רק רופא אחד שעוסק במלאכה. תקנים לאחיות או עובדים פרא־רפואיים אין. חולה מהצפון צריך לחכות שמונה חודשים עד שיוכל להתחיל טיפול ברמב"ם. חולים מהשרון והמרכז ימתינו חצי שנה לטיפולים במאיר ובבילינסון. גם בשיבא ובאיכילוב חסרים תקנים, אבל הם מכסים על כך בעזרת מקורות הכנסה שאין לבתי חולים אחרים - שכר דירה מהקניון, מלונית יולדות, בדיקות לבעלי ביטוחים פרטיים. כשמרכז המחקר והמידע של הכנסת, שפרסם דו"ח בנושא, פנה למשרד הבריאות בראשות יעל גרמן כדי לברר כמה חולי פרקינסון יש בישראל, התברר שבמשרד לא יודעים. אם כך, מה הפלא שאין תקנים. התשובה, אגב, היא 27 אלף. 27 אלף אנשים שמשרד הבריאות לא סופר.

מיקי פלד

המבוגרים חוזרים להורים

מחקר של אוניברסיטת UCLA שפורסמם השבוע מגלה כי מספרם של האמריקאים בני 50 עד 64 שחזרו לגור עם ההורים זינק בחמש השנים האחרונות ב־67%. לשם השוואה, בקרב בני 18 עד 29 העלייה בחזרה להורים הסתכמה ב־33%. החוקרים הסבירו כי החזרה הביתה היא תוצאה ישירה של קשיים כלכליים, ושהזינוק נרשם מאז המשבר הכלכלי. בלי חסכונות, בלי יכולת לממן מחיה יומיומית, דור הבייבי בום רושם שיא חדש של חוסר אונים וחוזר לחדר הילדות בבתי ההורים המזדקנים. את הדור הבא, הילדים שלהם, זה משאיר כבר בלי שום בית מקלט לחזור אליו, ואת עומק הבעיה הזאת אנחנו עשויים לראות במחקרים הבאים, או ברחובות.

תמר טוניק