שקט זה לעשירים

"פינלנד זה עולם אחר. 5.5 מיליון איש שחיים בשטח שגדול פי 30 מישראל", שייביצ אומר לי בעודו גולל על המסך תצלומי לוויין משירות המפות של גוגל. מחלון ביתו במצפה הררית בגליל נשקפת בקעת סכנין, עם הרבה ירוק והרים ושמים, ועוף דורס שדואה מעל. אבל זה כלום לעומת השלווה שהוא מצא בפינלנד לפני תשע שנים, כשביקר שם בירח הדבש שלו, ושעכשיו הוא רוצה למכור. לאחר מסע מודרך ממעוף הציפור, חץ העכבר מצביע על האי הזעיר שלו.

לאי קוראים הַטוּסַארִי, "אי הקבר" בפינית, ושייביצ רוכש אותו כדי להציע לישראלים מצרך מבוקש במיוחד: שקט. "זה יהיה אי נקי. אנשים יבואו אליו ליהנות מחוסר התקשורת. בלי סלולרים ובלי מחשבים", הוא אומר. עד כה הוא רכש כמחצית משטח האי, 40 דונם, והוא מאמין שבקרוב יחזיק באי כולו. אז גם ישנה את שמו רשמית לאקוֹלֶנד.

צילום: Timber-Hirsi, maps.google.com

שייביצ. "למי ששואל על ההחזר אני עונה: אתה תקבל אותו בטבע ובשקט" צילום: אלעד גרשגורן

באקולנד לא יהיו מכוניות ולא תהיה קליטה משום סוג. הרחובות יהיו שבילים צרים, החשמל יופק מהשמש או מטורבינות רוח, המים יגיעו מהאגם, אפילו השירותים יהיו טבעיים. והאין הזה כנראה קוסם לישראלים. 14 מ־22 בתי העץ כבר נמכרו, לדבריו, עוד לפני שהבנייה החלה. הרוכשים קיבלו חצי דונם אדמה ואת האפשרות לרכוש את הבקתה העתידית, בשטח של 60–40 מ"ר, תמורת בין 100 אלף ל־150 אלף שקל בסך הכל. "חשוב לי לשמור על המחירים נמוכים", הוא אומר.

שייביצ הוא ממציא סדרתי. ההמצאה הכי מצליחה שלו עד היום היתה מתקן פלסטיק קטן בשם "אוחזֶט", שנתלה על פתח המזגן ברכב, ומאז 2006 נמכרו ממנו יותר מ־5 מיליון יחידות. "כל מיזם מתחיל בשיגעון", הוא אומר. "לימדתי את עצמי שעדיף להיות אהבל לרגע מאשר אהבל לכל החיים. יש לך רעיון טוב? תגיד אותו בקול רם. מקסימום יקטלו אותו. אבל אם יש לך רעיון טוב ואתה שומר אותו לעצמך - אכלת אותה".

המושבה הירוקה והמנותקת ששייביצ מתכנן תכיל גם מלונית קטנה עם 16 חדרים, מטבח חיצוני משותף, סאונה פינית וכמה מתקני שעשועים מעץ. האי יהיה פעיל בעיקר בין יוני לספטמבר, כשהטמפרטורה נוחה והשמש מאירה 18 שעות ביממה.

"קונה אחד שאל אותי אם יש פעילויות לילדים", אומר שייביצ, "אמרתי לו שכשיגיע לשם עם הילדים, שייצא איתם לשוט, לדוג, שפשוט יהיה איתם. אמרתי לו, תכיר אותם באמת, מהשקט, לא מהאטרקציות של הלונה גל ודיסנילנד, מלהיות כל הזמן בפעילות. תכיר אותם מחוסר הפעילות.

"לכל הפינים יש בית קיט בצפון. הם יוצאים המון לחופש", הוא מוסיף. "המון פעמים קורה שהנציג שלי שם אומר לי, 'אני בחופש, עזוב אותי'. זה בקצב אחר מאיתנו, אטי יותר. לישראלים מגיע השקט הזה, יש לנו מתח בגוף. מישהו אמר לי, אני יכול באותה מידה לנסוע לצימר בצפון. עניתי לו, אתה תיסע לצימר עם הטלפון שלך, עם החדשות והכל — ועדיין תהיה במתח. בפינלנד אתה מתנתק באמת".

שקט בקופסה: 6 שקלים לדקה

מיזם אקולנד הוא רק דוגמה אחת מתוך זרם. עוד ועוד יזמים, חברות סטארט־אפ ותאגידים מבחינים בצורך הגובר של בני אדם בדממה וניתוק. יותר ממחצית אוכלוסיית כדור הארץ מתגוררת כיום בערים, שנעשות יותר צפופות ורועשות. אנשים זקוקים למפלט, וכשאדם אחד זקוק למשהו, אדם אחר לומד לארוז ולמכור לו את זה.

בתחום הנופש התופעה כבר מוכרת. בשנה שעברה המגזין "Travel+Leisure", אחד משלושת מגזיני הנופש הגדולים בעולם לצד "קונדה נאסט טראבלר" ו"נשיונל ג'יאוגרפיק טראבלר", הכתיר את סדנאות השתיקה דוגמת אלה של מדיטציית ויפאסנה כ"טרנד טיולים ענקי". אותן חוויות שאפשר לעבור בחינם בהודו תורגמו לחופשות יוקרתיות ומהונדסות היטב. דוגמה אחת מוצעת כיום על ידי כפר הנופש היוקרתי Esalen בקליפורניה, שם מציעים חמישה ימים של נופש בתנאי שקט מוחלט תמורת החל ב־2,340 דולר.

עוד ענף צומח, ויקר, הוא זה של הבידוד האקוסטי. סדרת כתבות שפורסמה באחרונה ב"ניו יורק טיימס" הוקדשה לרעש ההולך וגובר בניו יורק, ולחלקו בפריחת חברות בידוד חדשות שגובות מתושבי העיר כ־5,000 דולר עבור בידוד של כל קיר בדירתם. בידוד מרעש לדירה ניו־יורקית שלמה, כולל התקרה, עולה כמעט כמו בקתה פרטית בפינלנד.

באחת הכתבות בסדרה מדווחת הכתבת קלרה באקלי על בדיקה מדגמית שחשפה שבכמעט שליש מהמסעדות, הברים, מכוני הכושר וקווי הרכבת בניו יורק, כמות הרעש גובלת ברמות שעלולות להזיק לשמיעה. בין היתר היא מזכירה מסעדה שבה נמדדו 96 דציבלים, יותר מרעש של מקדחה תעשייתית. הרעש הגיע כולו מהאנשים בחלל האולם. באחד ממכוני הכושר בעיר הרעש הגיע ל־105 דציבלים. לפי תקנות המוסד האמריקאי לבטיחות וגהות OSHA, רעש של 90 דציבלים מחייב עובדים לחבוש אוזניות מגן.

"השקט בעיר הפך ללוקסוס", באקלי כתבה בכתבה אחרת בסדרה, שבה דיווחה כי בכמה אזורים בברוקלין נמדדו בתוך דירות עם חלונות פתוחים 80–70 דציבלים בשעות היום. בכמה מתוכן נמדדו עד 50 דציבלים בלילה - מעבר לסף העליון המומלץ של ארגון הבריאות העולמי.

"הרגישות של אנשים לרעש עלתה", אמר באותה הכתבה רונלד אליגטור, נציג של אחת מחברות הבידוד בניו יורק, אקוסטיק דיימנשנז. אליגטור הסביר שהעלייה בביקוש לשירותי חסימת רעש נובעת לא רק מהרעש הגובר עצמו, אלא גם, כדבריו, מהעלייה בהכנסה הפנויה שיש לחלק מתושבי העיר.

ההערה הזו היתה רמז עבה לגבי זהותם של רוכשי שירותי האיטום. כנראה אלה שמשלמים 5,000 דולר לכל קיר אינם באמת האנשים שגרים באזורים הרועשים ביותר. הדברים גררו כתבת תגובה במגזין "The Wire", מבית ההוצאה של כתב העת הנחשב "אטלנטיק". כותרת הכתבה ההיא היתה: "האם שקט הוא פריבילגיה של אנשים לבנים".

והשקט יקר לא רק בנופש, או בעלויות השיפוצים בעיר אחת באמריקה. טויוטה משווקת כיום את מכונית היוקרה לקסוס LS 600h כ"מכונית השקטה בעולם". בדיקות חיצוניות העלו שהרעש החזק ביותר שמגיע לתוך תא הנהג במהלך נסיעה עולה רק בקצת על רעש המזגן. שלא במקרה, אותה מכונית שקטה היא גם היקרה ביותר שטויוטה מוכרת כיום. מחירה מתחיל בארצות הברית ב־120 אלף דולר - 40 אלף דולר יותר מדגם הלקסוס הבא הכי יקר של החברה. אלה שיכולים להתחסן בקלות מרעשי העיר כשהם בבית, יכולים להתחסן מהם גם במכונית. אפילו את רעש המנוע של רכבם שלהם הם לא ישמעו. כותרת המשנה של מאמר בנושא מסחור השקט שפורסם במרץ במגזין האמריקאי המשפיע "ניו ריפבליק" היתה: "דו"ח על 'שיטת־המכונית־השקטה' באמריקה".

אפילו סוג חדש יחסית ויקר של טיפול לייף סטייל מתפשט בשוק: שהייה במכל ציפה - Isolation Tank באנגלית - מעין קפסולה שקטה וחשוכה מלאה מים, שהאדם נכנס אליה במערומיו כדי לבלות שעה בניתוק חושי מוחלט. "הוול סטריט ג'ורנל" דיווח בשנה שעברה על פתיחה מואצת של "מרכזי ציפה" בארצות הברית, ובישראל אפשר לבלות במכל כזה תמורת הסכום המכובד של 350 שקל לשעה.

מחפשים תשואה על שלווה

"השקט עצמו הפך למוצר, אבל זהו מוצר יוקרה", אומר בשיחת טלפון עם "מוסף כלכליסט" העיתונאי ג'ורג' פרוצ'ניק. פרוצ'ניק, מחבר מוערך של ספרי עיון, פרסם ב־2011 את הספר "In Pursuit of Silence", ובתרגום חופשי של שמו המלא, "המרדף אחר הדממה: להקשיב למשמעות בעולם של רעש", שבימים אלה מעובד לסרט תיעודי.

בספרו, פרוצ'ניק מתחקה אחר משמעות השקט והרעש בחיים, מהצפירה ביום השואה ועד האייפוד. הוא ראיין לספר שלל אנשים, מפסיכולוגים וחוקרי מוח, דרך מחוקקים שמנסים להחיל רגולציה על רעש ועד נזירים ממסדר השתקנים. בין היתר הוא צולל בספר אל התעשייה הצומחת של השקט.

הוא מתאר ביקור ב־Con-Noise, כנס מקצועי של ענף תעשיית ה"Noise Control Engineering", "הנדסת השליטה ברעש", מונח שנכנס לשימוש נרחב רק בשנות השמונים. באותו כנס הוא נתקל בפיתוחים כגון Quiet Steel, יריעת פלדה שכאשר הולמים בה במוט עץ לא שומעים את הרעש המוכר דמוי הגונג, אלא, כפי שתיאר בספר, "טפיחה קטנה ודיסקרטית", או חומרים סופגי רעש מפיתוחה של ענקית התעשייה 3M.

המוצר המדובר ביותר בכנס, כתב, היה "גְרִין גְלוּ" (Green Glue), נוזל איטום עיסתי שהפך לאחד ממוצרי הבידוד הנמכרים בעולם, ושלפי ביקורות בעיתונים "סופג את גלי הקול ומפחית משמעותית את תדרי הצליל הנמוכים, הנפוצים במוזיקה". אלא שהוא אינו זמין לכל אחד. בארצות הברית מריחה של גרין גלו בין שתי שכבות בקיר של דירה חדשה עולה כ־100 דולר לכל מטר רבוע של קיר.

"כיום אפשר ליצור בתים וחדרים שקטים בקלות מדהימה", פרוצ'ניק אומר, "אבל הטכנולוגיות האלה מודרות דווקא מחייהם של אלה שזקוקים להן יותר. בדיוק כפי שכיום זו פריבילגיה לאפשר לעצמך לנסוע לסדנת שתיקה במקום יפהפה, כך גם לא כל אחד יכול להרשות לעצמו הפוגה מהרעש שפולש לחיי היומיום שלו. לא מזמן יצרה איתי קשר חברה מפורטלנד, אורגון, שייצרה טכנולוגיה לחלונות שמבודדים רעש טוב יותר אפילו מזכוכית משולשת. הם ביקשו לראיין אותי. כבר בשיחה הראשונה הצעתי להם להתקין כמה חלונות כאלה במקלט ציבורי או מקום שבו זה באמת נחוץ. לא שמעתי מהם אחר כך. אני ממשיך לעקוב אחר התעשייה הזאת, ועדיין לא רואה אף אחד שעובד בה וחושב איך ליצור שינוי בחייהם של אנשים שחיים באזורים הרבה יותר רועשים מאלה של הלקוחות העשירים שלהם".

גם המיזם של שייביצ, חרף המחיר הנמוך יחסית של כ־100 אלף שקל בלבד לבית פרטי קטן על אי שקט - לא בדיוק מיועד להמונים. "הלקוחות שלי הם אנשים שמשתכרים טוב, בעלי מקצועות חופשיים שיש להם. הם לא בהכרח יכולים להגיע להון העצמי שדרוש לקניית דירה בישראל, אבל כן יכולים להרשות לעצמם לטוס לפינלנד ולבלות שם חודשיים בכל קיץ", שייביצ אומר. "אני רוצה שהם יעשו עם הכסף שלהם משהו טוב במקום להשקיע אותו בבורסה כדי לנסות להפוך אותו לעוד כסף ועוד כסף. כשרוכשים שואלים אותי מתי הם יראו את ההשקעה שלהם חוזרת, אני עונה, 'כשתהיה שם ותרגיש את הטבע שלך בתוך הטבע של העצים'".

אבל כששואלים את הרוכשים, נראה ששייביצ דווקא מוכן לוותר למענם על הרומנטיקה. "הוא דיבר איתנו על תשואה", מספרת סיגל (38) מכפר סבא, אשת מחשבים ואם לשתיים, שרכשה חלקה בלי שביקרה בפינלנד מעולם. "בן זוגי ואני מחפשים כבר כמה זמן במה להשקיע, וכששמעתי על הרעיון נדלקתי ושכנעתי גם את בן הזוג".

צילום: matsci.com

אז עבורך זה מפלט מהרעש או השקעה פיננסית?

"זו תערובת. רוב ההשקעות די משעממות. פינלנד זה סיפור אחר. קודם כל זה חלום שנשמע כמו משהו שיש רק לעשירים ממש. בארץ, גם במקומות הכי שקטים רואים מהחלון את חוטי החשמל מעל הכביש הקרוב. וכמובן אם זה יצליח יש פה גם רווח כלכלי טוב יותר מהריביות בשוק. הייתי רוצה לקבל איזושהי הכנסה מהשכרת הבקתה לאורחים אחרים, ואם זה לא הולך, מוכרים. אחרי הבנייה ערך הקרקע יעלה ואז כבר תהיה תשואה".

שייביצ מספר שהוא כבר מתכנן, עם שני אנשי עסקים ישראלים מוכרים, לדבריו, פרויקט עתידי בפינלנד שיחלוש על 700 דונם ויכלול כמה איים. סדרת מובלעות בדמותה של אקולנד שישווקו לישראלים עם כמה רבבות שקלים פנויים. יוקרה למתחילים. או אולי משחק בנדמה לי, שבו נדמה שאתה שייך לאלפיון העליון. כי לעתים נראה כאילו השאיפה הזאת לשלווה ודממה לא מופרעת הולכת ונדמית לשאיפה להון עצמו. לחלום ההתעשרות. זו גם זו לא יודעות שובע. ורבים מרגישים ששתיהן תמיד רק קצת מעבר להישג יד, ומוכנים להחליף את החלומות בסמלים ושכלולים שכל הזמן נעשים מוצלחים יותר ויקרים יותר.

"למרבה הצער, השקט האמיתי הפך לעוד מחסום בין המעמדות החברתיים", אומר פרוצ'ניק. "חבל, כי יש לנו כבר מספיק אזורים שבהם חוסר השוויון גדל. אנחנו צריכים לחשוב על שקט כזכות אדם בסיסית. באופן טבעי, בעידן של אתגרים גדולים כמו קונפליקטים בין מדינות וההתחממות הגלובלית, הזכות הפשוטה הזאת נדחקת במורד הרשימה. אבל דווקא הסחת הדעת גורמת לנזק רב במיוחד. היא פוגמת ביכולת להגיב נכון לכל האתגרים האחרים".

הסוד מאחורי התקף לב בזמן השינה

מכל החושים, חוש השמיעה הוא כנראה הפגיע ביותר לפלישות. מבט אפשר להסיט. לריחות רעים האף מתרגל בתוך זמן מה, וטעמים רעים אפשר לסרב לאכול. אבל רעש מטריד הוא מפגע שלעתים קרובות קשה להיפטר ממנו או לברוח ממנו, והוא יכול להוציא מהדעת.

"אבולוציונית השמיעה שלנו התפתחה כמערכת אזהרה", אומר פרוצ'ניק, על סמך התחקיר הנרחב שערך לספרו. "הוא זה שבישר לנו שסכנה מתקרבת. ואף על פי שפיתחנו יכולת מדהימה להתעלם מרעשים סביבנו, מערכות הגוף שלנו עדיין מגיבות בצורה פרימיטיבית. חוקר מוח אחד אמר לי, בכל פעם שהמוח שלך מזהה צליל סירנה, התגובה הראשונה שלו היא לאפשרות שהיא רודפת אחריך. אם אתה חי בעיר גדולה ושומע צפירות סירנה כל הזמן, אתה בלחץ מתמיד גם אם אתה לא מודע לזה. כך שרבים מאיתנו חיים במגננה לא מודעת.

"וכשבדקתי את ההיבט הבריאותי גיליתי שהאזנה למוזיקה באוזניות, לדוגמה, עלולה לגרום נזק לא רק לשמיעה אלא גם ללב. בגרמניה ערכו מחקר רפואי באנשים שחיים ליד שדות תעופה. גילו שבזמן המראות מטוס בלילה, הדופק ולחץ הדם של האנשים הישנים עולה. אני גם משוכנע שהרעש משחק תפקיד בכל מגפת הפרעות הקשב והריכוז שיש כיום. אחד המחקרים הראשונים בנושא רעש נעשה פה בניו יורק, בשנות השישים. הוא נעשה בבית ספר שצד אחד שלו פנה אל פסי רכבת והשני לא. בשני הצדדים היו כיתות א', והמחקר מצא שיכולות הקריאה של הילדים בצד של פסי הרכבת פיגרו בשנה שלמה אחרי אלה של הילדים בצד השקט. ומנגד, המחקרים על מדיטציית שתיקה מוצאים קשר חד־משמעי בין סביבה שקטה לבין היכולת לפתור בעיות ולהסתגל פסיכולוגית".

בועת השקט של רחובות

ברט. "בשביל נגישות להמונים תידרש עוד פריצת דרך" צילום: מיקי נועם אלון

"רעש אפשר למנוע בשתי דרכים. או לאטום את הקיר או האוזניים, או לעשות את מה שאנחנו עושים - לדחוף את הרעש לאחור, ולהשאיר סביבך בועה של שקט", אומר ל"מוסף כלכליסט" יוסי ברט (63), מייסד הסטארט־אפ סילנטיום.

"כשזורקים אבן למים נוצרים סביבה גלים מעגליים. כך גלי הקול מתפשטים באוויר. רעש הוא בעצם אוסף של גלים עם צורות קצת שונות, והשמיעה שלנו היא הרעד של עור התוף מהגלים שפגעו בו. מה שהטכנולוגיה שלנו עושה הוא לפלוט מרמקולים קטנים גלי קול הפוכים, שידחפו את האוויר במעין תמונות ראי של הרעש שמתקרב לכיוונך. הגלם האלה פוגשים את גלי הרעש באוויר ודוחפים אותם, ממש כמו שתי ידיים שמצמידים במרכז הגוף, ושהלחץ ההדדי שלהן גורם להן להישאר לחוצות במרכז. הלחץ הזה גורם לכך שפחות קול יעבור את הגלים הנגדיים, את 'היד החוסמת', ויגיע לעור התוף שלך. זאת בועת השקט".

יואל נאור, מנהל המוצרים והפיתוח העסקי בסילנטיום, מדגים את בועת השקט כך: הוא לוחץ על כפתור, ובחדר הכניסה למשרדי החברה בפארק המדע ברחובות מתחיל להישמע רעש חזק ומונוטוני של מדחפי מטוס. ואז הוא מתיישב על כורסת ההדגמה ומזיז את המתג הקטן בידית המושב. "איפה פה השקט?", אני שואלת אותו ברעש מחריש האוזניים, והוא קם ומזמין אותי לשבת. ברגש שאני מתיישבת, הרעש המעיק צונח לכדי שריקה עמומה. כאילו מישהו הנמיך בבת אחת את הווליום. נאור עומד במרחק שני צעדים ממני, ואותו אני שומעת היטב כשהוא אומר: "עכשיו את בבועה השקטה ואני בתוך הרעש".

סילנטיום, שפועלת מאז שנת 2000, מעסיקה כ־30 עובדים ובהם מתמטיקאים, פיזיקאים, מהנדסי תוכנה, מהנדסי אקוסטיקה ומהנדסי עיבוד אותות. מאז הקמתה היא גייסה 26 מיליון דולר. היא אחת החברות ששואפות להיות "אינטל של ענף השקט": היא מפתחת שבב שיכול לנהל מערכות של טכנולוגיית מניעת רעש. חברות שירצו לפתח מזגנים, מנועים, מושבי מטוסים - או מטוסים שלמים - בעלי "בועת שקט" יוכלו להתקין את השבב הזה, והוא ינהל את מערכת ההשתקה שלהם.

"המערכות העתידיות של בועות שקט יכללו מיקרופונים שיקלטו את הרעש ורמקולים שיוצבו בגבולות בועת השקט ובזמן אמת ישדרו את צלילי הרעש הנגדי. הקושי הוא שלרעש יש תבניות לא סדירות שמשתנות כל הזמן. אנחנו צריכים לחזות בכל פעם מה יהיה הסיגנל הבא ומהיכן הוא יגיע, ולשדר למרחב את הרעש הנכון בזמן הנכון, כך שאף אחד בעצם לא ישמע גם אותו. זה האתגר, וזה מה שעושה האלגוריתם הלומד בצ'יפ שלנו", אומר נאור. "הרעיון, דרך אגב, לא חדש. לתופעה הזאת קוראים התאבכות הורסת. החידוש שלנו הוא ביכולת לחולל אותה במרחב, בלי להזדקק לאוזנייה. סבתא שלי היתה שומעת טלוויזיה בווליום אדיר. ברגע שבועות שקט ישולבו בכריות או מסעד כיסא, אנשים יוכלו לשהות בחדר בלי שהווליום של הטלוויזיה יציק להם. אפשר באופן הזה להשקיט אפילו ספסלים ציבוריים".

"בעשור האחרון אנחנו עושים בעיקר עבודה מיסיונרית", אומר ברט, לשעבר חבר הנהלת אלביט. "אנחנו במגעים עם יצרניות רכב, מחשבים ומכשירי חשמל, ומנסים להראות להן שזה כבר פרקטי. גם לפני 20 שנה היה אפשר ליצור בועות שקט כמו זו, אבל אז זה עלה סכומי עתק. האלגוריתם שלנו מאפשר להתחיל להכניס את זה למוצרים. ומן הסתם, זה יתחיל במוצרי פרימיום".

רק פרימיום?

"רוצים את זה בכל מקום, אבל חברות מסחריות לא בטוחות שהציבור יסכים לשלם את תוספת המחיר", אומר ברט. "חברות תעופה, לדוגמה, מצד אחד נלחמות בשיניים על מחירי כרטיסים ומצד שני מחפשות בידול. כיום כורסה במחלקת ביזנס עולה לחברת התעופה 30 אלף דולר. בועת שקט תייקר אותה, וכנראה גם את מחיר הכרטיס. אבל רוכשי כרטיסי הביזנס הם גם אלה שכנראה יסכימו להוסיף בשביל החוויה. אנחנו מקווים שיום אחד אפשר יהיה לשלב בועות שקט במוצרים באיקאה או באופיס דיפו, או בבגדים. בועת שקט לבישה. אבל זה הדור הבא־הבא. בשביל נגישות כזו תידרש עוד פריצת דרך בטכנולוגיה".

השוק שסילנטיום פועלת בו כבר שוקק. מוצר מפורסם במיוחד בו הן אוזניות מבטלות רעש, שלראשונה זכו לפרסום כשהושקו על ידי חברת Bose, וכיום אוזניות כאלה מופיעות בקטלוגים של כמעט כל יצרנית אלקטרוניקה. סילנטיום בעצם מבקשת להרחיב את ביטול הרעש. במקום רק האזור שצמוד לאוזן, בועה בקוטר חצי מטר, ללא חיץ פיזי. אבל חברות הטכנולוגיה האחרות לא מחכות לאיש. באתר אמזון משגשגת קטגוריית מוצרים שלמה שקרויה Sound Therapy, "טיפול בצליל", וכוללת מכשירים שונים שמבטיחים להקיף אותנו ברעש לבן ובקולות מהטבע.

לוי. "לא רק היעילות נפגעת, אלא גם האנושיות" צילום: dmlevy.ischool.uw.edu

ובאופן אירוני, אותן חברות שמילאו את חיי היומיום שלנו ברחשי מכשירים מתחילות לשווק, ביוקר, גרסאות שקטות שלהם. יצרנית מכשירי החשמל Bosch מוכרת כיום בארצות הברית ב־1,700 דולר את מה שהיא מכנה "מדיח הכלים השקט בעולם", וחברת אלקטרולוקס מוכרת בארצות הברית ב־600 דולר את שואב האבק Ultra Silencer, שנטען עליו כי תוך כדי השאיבה בעזרתו אפשר לצפות בטלוויזיה בלי להגביר את הווליום. חלק מתעשיית השקט, כך זה נראה, בכל זאת תמצא דרך להגיע לכל ארנק.

וכפי שמתאר זאת בהרצאותיו פרופ' דיוויד לוי, חוקר מערכות מידע מאוניברסיטת וושינגטון: "הרבה עסקים גילו שהם יכולים להגדיל הכנסות בכך שיציעו לצרכנים 'לקנות בחזרה' את השקט שנלקח מהם. כך בדיוק שווקו האוזניות שמבטלות רעש". טענה שלוי מקדם בהרצאותיו ובמאמריו היא שרעש והיצף מידע גורמים לאנשים להוציא יותר כספים, ולכן יש בהם תועלת כלכלית לחברות גדולות. "הצורך להגן על עצמנו מהקולניות הוא אתגר בלתי נמנע, כי האלטרנטיבה היא חיים שיתמלאו ביותר ויותר עצבנות. אין רע בפיצול של תשומת הלב, אבל כשכבר קשה להקדיש את תשומת הלב לשום דבר, היעילות שלנו פוחתת, וכך גם האנושיות שלנו".

אם ציפורים עודן שרות

פרוצ'ניק. "אנשים שחיים במקום הלא נכון בניו יורק מתחרשים"

"אני זוכר יום רועש במיוחד"', מספר פרוצ'ניק על ההחלטה לכתוב את הספר. "במשרד היה רעש. נסעתי הביתה בסאבוויי שהיה מחריש אוזניים, גם בגלל הרכבת וגם בגלל המוזיקה שזלגה מהאייפודים של האנשים סביבי. בשכונה שלי היו רעשי שיפוצים. כשישבתי לקרוא ספר בחצר האחורית עברה רכבת בקרבת מקום. הרגשתי שאני תחת מתקפה ואין לי לאן לברוח. ואז שאלתי את עצמי אם העולם סביבי השתנה או שזה אני שנעשיתי רגיש מדי. ואז התחלתי לבקר בסביבות שונות ולדבר עם מומחים שעוסקים בכל ההיבטים של צלילים ורעשים".

ומי השתנה? העולם או אתה?

"קשה לומר שהעולם באמת רועש יותר. אם חיית, למשל, בלונדון של תקופת המהפכה התעשייתית, היה לך סיכוי טוב לחיות ליד מפעל ולהיחשף לכמויות רעש שרובנו לא פוגשים. מצד שני, בערים של העבר היו גם יותר מקומות של מפלט מהרעש. ליד נהרות לא היו אוטוסטרדות. והיו הרבה כנסיות עם חצרות ובתי קברות שיכולת לבקר בהם גם אם לא היה לך הרבה כסף. אז מה שקרה זה לא הרעש שגבר, אלא שאיבדנו את הגישה למפלטים. כמובן מלבד אלה מאיתנו שיש להם אמצעים".

אבל אנחנו גם נמשכים לרעש.

"נכון. כל מי שאי פעם היה במועדון הרגיש את הקצב הזה שמשתלט לך על הגוף. אני פשוט חושש שהחשיפה של צעירים לרעש היתה כל כך רבה וממושכת, שזה שחק את הרגישות שלנו לזה. כמו עם אוכל שמן או מתוק. הבעיה היא לא שיש אותו. הבעיה היא העודף. אנחנו חיים בתרבות עם יותר מדי רעשים שמנים ומתוקים ובלי מספיק שקט".

ומה יהיה עתיד השקט הממוסחר? אתה רואה אותו נעשה יותר זמין להמונים, או ממשיך במגמה של מוצר יוקרה?

"אני רואה את המצב רק הולך ומחמיר. בניו יורק יש תקנות טובות למניעת רעש, אבל אין כסף לאכוף אותן. תמיד יש כל כך הרבה דברים שבאים קודם. וכך, אם אין לך כסף לקחת את עצמך למקום שקט או לבנות לעצמך תא של שקט, את תהיי קורבן של הצפיפות והרעש הגוברים. יש בניו יורק מסלולי מסוקים של תיירים. האנשים שחיים תחתיהם פשוט מתחרשים. הם פנו לבית המשפט והתיק משתרך שנים.

"אנחנו יכולים וצריכים להשקיע יותר בשקט שיש אליו גישה דמוקרטית. אפשר ליצור יותר מקומות מפלט מרעש. להשתיק רחוב רועש זה יקר, אבל ליצור בתוך העיר נאות מדבר קטנים של שקט זה זול ואפשרי. זה לא ייתן לאנשים את מה שמקבלים מלחיות במקום פסטורלי, אבל יחזיר מידה של שפיות בקשר שלנו עם הסביבה. אם מחליטים לתת לזה עדיפות, אפשר גם להחזיר לכמה פינות בעיר את ציוץ הציפורים".

דרך אגב, למה ציוץ ציפורים נתפס כשקט ולא כרעש?

"אף אחד לא יודע. אחת ההשערות שנתקלתי בהן היא שהצלילים האלה מרגיעים בנו משהו פרימיטיבי. אם אנחנו שומעים ציפורים מצייצות, ולא צווחות ובורחות מרעשים חזקים אחרים, זה נותן לנו את התחושה שאין גורם עוין בסביבה, ושבטוח פה".