אין מנוס מעוד קיצוצים ומסים

עכשיו, אחרי שכל החגים כבר מאחורינו, מתחילה העבודה האמיתית על תקציב השנה הבאה, ואיתה מגיעה גם שעתם היפה של משחקי המילים. אותם צירופי מילים מופלאים, שבעזרתם יסבירו לנו בקרוב אנשי האוצר פעם נוספת איך תקציב הביטחון באמת יקוצץ, אף שבפועל הוא שוב יגדל, ואיך שליחת היד האוטומטית של הממשלה אל הכיסים של כל אחד מאיתנו היא בעצם לטובתנו, כי בלעדיה יהיה מצבנו הרבה יותר גרוע.

את מילות הקסם החגיגיות מכולן יכביר מן הסתם האוצר על מסגרת התקציב. במכבסת המילים שבדרך, הקיצוץ הגדול והכואב שיבוצע בתקציב 2015 לא יהיה קיצוץ, אלא רק הקטנת התוספת התקציבית. הכבדת נטל המס תהפוך בהבל פה לסוג של מכת טבע, שנכפתה על הממשלה על ידי כוחות גדולים ממנה, כמו קרן המטבע או חברות הדירוג הבינלאומיות. אבל המסים הנוספים, יבטיח לנו אז שר האוצר, הם רק דבר זמני שיחלוף בתוך שנה אחת. וכל זה אינו חלום, מהסיבה הפשוטה שהוא התרחש כבר במציאות, וממש לא מזמן.

רק לפני קצת יותר משנה נשא יאיר לפיד את נאום הבכורה שלו כשר אוצר. במהלך הנאום הארוך התחשבן השר שזה עתה נכנס לתפקידו עם הירושה הכואבת שהשאיר לו שר האוצר הקודם יובל שטייניץ, והבטיח לטפל בה מהר, באחריות ובכוח. "איש אינו אוהב לשלם יותר מסים", אמר אז, "אבל יש בזה גם נקודת אור: מפני שזה לא יימשך יותר מדי זמן". מאז חזר לפיד על אותו רעיון של זמניות גזירת המסים כמה וכמה פעמים, והבטיח מפורשות שבשנת 2015 לא יוטלו מסים נוספים. הבטיח, אבל לא הבטיח לקיים. ולפיד פשוט לא יוכל לעמוד בהבטחתו, כי המסים הנוספים שבדרך כבר צרובים בהצעת התקציב לשנה הבאה, וזאת בשל יותר מסיבה אחת.

המסים שגובה הממשלה נועדו לממן את פעילותה. הפער בין סך הוצאות הממשלה לבין כלל הכנסותיה, בעיקר ממסים, הוא הגירעון בתקציב. בישראל מתנהל הגירעון על פי תוואי שנתי פוחת, שאותו מגדירה הממשלה מראש כמה שנים קדימה, ואז משנה אותו בכל פעם שהמצוי לא מתאים לרצוי.

על פי תוואי הגירעון הנוכחי, אמור הגירעון התקציבי להסתכם בשנה הבאה ב־2.5% מהתוצר, שהם כ־27 מיליארד שקל. אולם לפני כמה שבועות יזם לפיד הצעה מהפכנית: לפטור זוגות צעירים מתשלום מע"מ על דירה ראשונה — מהלך שצפוי להביא לאובדן הכנסות של כ־2.5 מיליארד שקל בשנה למדינה. איך מוותרים על הכנסות ממסים ומצליחים לשמור על יעד הגירעון? על פי לפיד, מימון הקטנת ההכנסות ממע"מ יבוא מעודפי גביית המסים שנרשמו בחודשים הראשונים של השנה. אלא שהמקור העיקרי של גביית המסים העודפת, שעליה מדבר לפיד, היה גביית מסים חד־פעמית על חשבון עסקאות מהעבר (ובראשן מכירת ישקר). והכנסות חד־פעמיות, כשמן כן הן, זורמות לקופה רק פעם אחת, בעוד הפטור ממע"מ אמור לגרוע מיליארדי שקלים מקופת המדינה במשך שנים ארוכות.

יאיר לפיד צילום: אלכס קולומויסקי

העלאת מסים נדרשה עוד לפני רעיון הפטור ממע"מ

סיבה נוספת שיש להעלאת מסים ב־2015 היא שמהלך כזה נדרש עוד לפני שלפיד קפץ והודיע על הפטור ממע"מ לרוכשי דירה ראשונה. למערכת הניטור הציבורית בתחום המסים קוראים חטיבת המחקר של בנק ישראל, ועל פי חישובים מפורטים שערכה החטיבה, כדי לעמוד ביעד הגירעון יהיה על הממשלה לגבות בשנה הבאה כמה מיליארדי שקלים נוספים. לצד הפטור ממע"מ, אמורה תוספת המסים הנדרשת להסתכם ב־2015 בכ־8 מיליארד שקל. אם הממשלה לא תעשה זאת, יגדל סכום המסים הנוספים שיהיה עליה לגבות ב־2016 לכ־12 מיליארד שקל.

סיבה חשובה נוספת למה שצפוי לקרות לכיס של כולנו בעוד פחות משנה היתה ידועה היטב לאנשי המקצוע באוצר עוד לפני שלפיד השמיע את נבואות הנחמה שלו בתחום המסים. במיוחד לד"ר מיכאל שראל, מי שכיהן עד לאחרונה ככלכלן הראשי של המשרד והממונה על הכנסות המדינה. לסיבה הזאת קוראים הגורם הדמוגרפי, ולרוע המזל של כולנו היא אמורה ללוות אותנו לפחות עד 2019.

בדרך הכי קצרה, אפשר לתאר אותה כך: בשנים 2014–2019 תירשם ירידה משמעותית בשיעור הגידול של האוכלוסייה בגילי העבודה (25–64 שנים), והוא יסתכם ב־1.1% בלבדבשנה, לעומת קצב כפול שנרשם בעשורים האחרונים. קצב הגידול של אוכלוסיית היהודים הלא־חרדים, שבה פריון העבודה ושיעור ההשתתפות בכוח העבודה הם הגדולים ביותר, יסתכם בתקופה זו רק ב־0.3%. המשמעות המיידית של נתונים אלה היא פגיעה בפוטנציאל הצמיחה של המשק, שמביאה להכנסה נמוכה יותר מהמסים הקיימים ומחייבת הטלת מסים נוספים.

אבל לפיד לא ממש התרשם אז מהנתונים שהציגו בפניו אנשי המקצוע שלו. זאת אולי אחת הסיבות לכך שבמקום שראל מונה השבוע כלכלן בכיר אחר ללחוש באוזנו.

המטוס של נתניהו יחייב קיצוץ בהוצאות אחרות

פרק המסים אינו הנושא הכואב היחיד בסיפור התקציב. כמו במקרה של יעד הגירעון, גם בנושא גודל התקציב מתנהלת הממשלה על פי חוקים ידועים מראש. לחוק העיקרי כאן קוראים הכלל התקציבי, שקובע בכמה רשאית הממשלה להגדיל מדי שנה את הוצאותיה. לפני ארבע שנים קבעה הממשלה נוסחה לכלל תקציבי חדש, שעל פיה תקציב 2015 היה אמור לגדול בשיעור ריאלי של 3.8%. אבל לפני כמה חודשים רקחו לפיד וראש הממשלה בנימין נתניהו הצעה לשינוי שיטת החישוב של הכלל, והקטינו את התוספת התקציבית ל־2.6% בלבד, שהם כ־8 מיליארד שקל.

וגם זה לא סוף הסיפור. התוספת הריאלית לתקציב השנה הבאה תהיה אף קטנה יותר ותסתכם רק ב־2.2%. הסיבה לכך היא שחישוב כלל ההוצאה התקציבית נערך במונחים ריאליים, בניכוי מדד המחירים לצרכן. התקציב הנוכחי לשנים 2013–2014 נבנה על סמך הנחת אינפלציה גבוהה מדי, ולכן יהיה צורך להקטין את התוספת הריאלית שתינתן לתקציב השנה הבאה.

כשהממשלה גם מקטינה את הסכום שבו יכולות הוצאותיה לגדול, וגם מתחייבת לאסופה מרשימה של הוצאות חדשות, ברור שיהיה עליה לקצץ בהתחייבויות קודמות כדי לא לחרוג מהמסגרת התקציבית. כלומר, כדי שהממשלה תוכל לבנות מעונות נוספים לסטודנטים ולהעניק לראש הממשלה מטוס משלו סוף סוף, יהיה עליה לקצץ בשירותי הרווחה, לגבות מאיתנו יותר כסף עבור שירותי בריאות וחינוך, ולהפסיק את המסילה המתוכננת מחיפה לבית שאן בבית יהושע, נניח.

אז האוצר כנראה לא יקרא לזה קיצוץ, אלא רק הקטנת התוספת התקציבית, אבל זה יקרה בוודאות בשנה הבאה. ועל פי חישובי בנק ישראל, כאן מדובר במהלך בסדר גודל של כ־12 מיליארד שקל (לא כולל הגדלת הערבויות שהובטחה ליצואנים בגובה של 5.8 מיליארד שקל). כמו המסים הנוספים, גם הקיצוץ בתקציב אכן יתרחש, והסיבה לכך היא שבכלכלה יש כלל אחד פשוט שאומר בערך כך: מה שצריך לקרות, גם אם יתמהמה, בוא יבוא.