ועדת העוני סיפקה לאוצר את התירוץ להשמדת המלצותיה

אלאלוף הוסיף כי "אם המדינה, וראש הממשלה בראשה, לא תיקח אחריות ההתמודדות עם העוני לא תוכל להיות מוצלחת". יו"ר הוועדה גם נגע בדיון בתקציב הנדרש ליישום המלצות הוועדה ואמר כי "יש מקורות תקציביים כמו יתרות תקציביות של המשרדים הרלבנטיים. הדבר השני זה טיוב הניצול של התקציבים הקיימים. אין משרד אחד שיש לו סעיף של טיפול בעוני, גם לא משרד הרווחה. אבל ברור שצריך תקציב חדש לצורך מטרה זו".

על אף הצורך הדחוף בטיפול בבעיית העוני שעולה מדבריו של אלאלוף ועל אף האופטימיות שלו לגבי תקצוב ההמלצות, גורלה של הוועדה שבראשה עמד נחרץ עוד לפני היום הראשון שבו החלה את עבודתה.

כאשר יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, פרופ' יוג'ין קנדל, אומר בשיחה סגורה עם חברי הוועדה כי "אין בעיה של עוני בישראל" וכאשר במשרד האוצר לא מוכנים לשמוע על הרחבת השירותים החברתיים, אין סיבה למי מחברי הוועדה להיות אופטימי.

לכל אורך הדרך היו מי שטענו כי לממשלה באמת לא אכפת מהעניים ולכן לא ייצא כלום מוועדת אלאלוף. זה לא מדויק. לממשלה הזו, כמו לקודמותיה, לא אכפת משום דבר יותר מדי אלא אם כן ישנה קבוצת לחץ מתמדת וחזקה כגון מערכת הביטחון, ועדי העובדים הגדולים או שיגעון נקודתי של שר מסוים שמצליח להדביק בו את ראש הממשלה (רכבת לאילת, תוכנית נוער בסיכון וכדומה).

כך גם האבק שהתרומם באוויר עם ניפוץ המלצותיה של ועדת טרכטנברג להצלת מעמד הביניים, שקמה בעקבות הקיץ הלוהט של 2011, הוא התזכורת היחידה לאותו חודש אוגוסט שבו מאות אלפי בני מעמד הביניים יצאו לרחובות. בניגוד לאלאלוף, טרכטנברג קיבל הבטחה לתקציב של מיליארדים בכל שנה, כתב דו"ח מקיף עם תעדוף מסודר של ההמלצות ופריסתן על פני השנים. ובכל זאת, כל שנותר מהדו"ח הוא אבק.

אלאלוף סבור שיפתור את בעיית העדר קבוצת הלחץ על ידי הקמה של צוות מיוחד במשרד ראש הממשלה שיהיה אמון על יישום הדו"ח וטיפול מערכתי בין כל משרדי הממשלה לטובת מיגור העוני. אשרי המאמין.

אם יש דבר אחד שהצוות הזה כן יכול לעשות, כמעט ללא עלות תקציבית, הוא לפשט את הבירוקרטיה של העוני על ידי הכוונה של העובדים הסוציאליים בלשכות הרווחה, הקמת אתר אינטרנט מסודר, הפיכת טופסי הביטוח הלאומי לנהירים גם למי שלא סיים תואר ראשון ובעיקר להפוך את השירות לכזה שיוצר קשר ומחפש איך לעזור ולהקל ולא כזה שמחכה להופעת העני בפתח, כמו היום.

1. לא הוועדה ולא האוצר קיבלו את מה שרצו

התקציב הנדרש ליישום המלצות הוועדה, זה שבאוצר טוענים כי הוא מנופח, מסתכם ב־7.8 מיליארד שקל. סכום זה הוא התקציב שגיבשה הוועדה לאחר התעדוף שביצעה בעקבות מכבש הלחצים ממשרד האוצר. התוכנית הכללית, זו של כל חמש ועדות המשנה של ועדת אלאלוף שתוגש בעוד שבועיים, כבר מדברת על סכומים גדולים הרבה יותר שמתקרבים ל־9 מיליארד שקל בשנה.

האם חברי הוועדה טעו בכך שהכניסו סעיפים כה יקרים שבוודאי שלא ייושמו? לטענתם, הם כמומחים נדרשו להגיד איך לדעתם אפשר להוריד את שיעור העוני בישראל וההמלצות שלהם גם כך מתונות מאוד, אולי מדי, לדבריהם.

כך לדוגמה ד"ר אמילי סילברמן, ראש צוות הדיור בוועדת אלאלוף, הסכימה להוריד במחצית את מספר הדירות החדשות בדיור ציבורי שעל המדינה לבנות מ־1,500 — שהוא הצורך בשטח - לכ־700 עד 1,000 בלבד. כך הם "חסכו" בערך חצי מיליארד שקל בשנה.

מצד שני, הם עדיין סיפקו למשרד האוצר כלי לצורך השמצת הדו"ח כבזבזני ולא ריאלי וכתירוץ להיתלות בו כל הדרך עד לגריסתו של הדו"ח.

התירוץ הזה של האוצר הוא כמובן שטות מוחלטת. שום דבר לא מונע מהמדינה ליישם רק חלק מההמלצות, כאלו שגם באוצר לא יכולים להתנגד אליהן, כמו הרחבת ההכשרה המקצועית ב־120 מיליון שקל בשנה או מענק מס הכנסה שלילי להורים עובדים ב־800 מיליון שקל בשנה. המדינה אפילו לא חייבת ליישם את ההמלצה במלואה כבר בשנה הקרובה.

הדו"ח שהוועדה של אלאלוף יצרה פוסח על שתי הסעיפים ומהווה תוצר שבו אף צד לא מקבל את מה שהוא רוצה: הרחבה מספקת של השירותים החברתיים כמו שרצו חברי הוועדה וחיסכון תקציבי כמו שרצה האוצר. כמו במקרה של הדיור הציבורי, מערך הקצבאות ממנו הושמטו קצבאות הילדים או החלת ביטוח סיעוד על כל הציבור כתחליף לביטוחים הפרטיים הקיימים היום.

שר הרווחה מאיר כהן לא מתרשם מהסקפטיות שמאפיינת את ההתייחסות ליישום עבודת הוועדה ואמר אתמול כי "מי שמחפש פתרונות אינסטנט ומי שמחפש כותרות ימשיך להגיד שאין שום סיכוי שניישם את מסקנות הוועדה. אך זו ועדה שניישם את ההמלצות שלה. לא הכל כאן והיום, זה ייקח זמן, אבל ניישם. השמחה הגדולה שלי היא שיש רוח גבית משר האוצר, בניגוד לכל התחזיות של כל מיני אנשים".

כהן הוסיף כי "זה לגיטימי שלפקידי האוצר אין כסף לשום דבר. כך הם אמרו לנו גם לפני חצי שנה כשבאנו, יחד עם שר האוצר, עם הרעיון להוסיף עוד מיליארד שקל לניצולי השואה. היו ציניקנים שאמרו שזה לא יקרה והנה, יש מיליארד שקל לניצולי השואה.

"אני מבקש למצוא את הדרך שהוועדה הזו תמשיך להתקיים בכדי לפקח ולעקוב אחר יישום המלצותיה. אחת הבעיות של טרכטנברג היתה שלא ייצרו מנגנון חזק שחובר למנגנון ציבורי ובודק מה נעשה", טען כהן והוסיף: "תוך חודש יאושר הדו"ח במשרד הרווחה. תוך חודשיים ההמלצות יוגשו ויעלו לדיון לשולחן הממשלה. הדו"ח גם יתורגם לתוכנית אופרטיבית באחריות משרד ראש הממשלה והחל מהחודשים הקרובים, בדיונים על תקציב 2015, נדאג להתחיל לתקצב את התכניות האלה".

על אף הרוחות הנושבות במשרד האוצר בנוגע לדו"ח הוועדה והטענות כי המלצותיו מנותקות מהמציאות, שר האוצר יאיר לפיד מנסה לשדר מסר אחר.

לפיד, שכהן הוא חבר סיעתו, בחר להביע את תמיכתו בוועדה ובהמלצותיה בישיבת סיעת יש עתיד אתמול ואמר: "במשך שנים מדינת ישראל חטאה בהזנחה מתמשכת של הטיפול בעוני. פוליטיקה חדשה זה ללכת למקומות שכולם העדיפו לא לגעת בהם, ולהתחיל תהליכי עומק כדי לשנות.

"בחודשים האחרונים היינו בקשר מתמיד עם הוועדה, וההתרשמות שלנו היא שגם הוועדה הבינה שהמפתח הגדול ליציאה מהעוני, הוא כניסה למעגל העבודה. אני מברך את חברי הוועדה, ובראשם ידידי אלי אלאלוף על העומק, על הרצינות והמקצועיות ובעיקר על האכפתיות", אמר לפיד והוסיף: "אחר הצהריים אקבל לידי את המלצות הוועדה ונתחיל ללמוד אותן לעומק. המטרה היא לנסות להכניס חלק מההמלצות כבר לתקציב 2015 ולבחון איך הופכים את הדו"ח הזה לתוכנית ארוכת טווח שבמהלך העשור הקרוב תקטין באופן משמעותי את הפערים בחברה הישראלית. זו דרך ארוכה שמתאימה רק למי שבא באמת לעשות שינוי עומק בחברה הישראלית".

2. הדו"ח שגם בוועדה וגם באוצר לא יקראו

נוכח הקרבה למועד פרסום ההמלצות סביר להניח כי איש מחברי ועדת אלאלוף לא הספיק להתעמק בדו"ח הפערים החברתיים שהוציא בסוף השבוע ארגון ה־OECD. בקרב משרד האוצר כנראה שאיש לא יקרא אותו. חבל, כי מלבד הכותרת על כך ששוב ישראל מובילה בשיעורי העוני בקרב המדינות המפותחות מדובר בתזכורת מרתקת למצב האמיתי של המשק הישראלי. כאילו מדובר בספרות טובה או במאמר תיאורטי ולא בדו"ח של כלכלנים על מצב העוני ואי־השוויון. כל אחד מהצדדים - אלו שרוצים הגדלה מסיבית של הקצבאות כדי לחלץ מעוני ואלו שחושבים שרק עבודה מחלצת מעוני - יכול למצוא בו הצדקה לעמדה שלו.

אחת הטבלאות בדו"ח מראה מה קרה להכנסה של העשירון התחתון בכל אחת מהמדינות המפותחות לעומת העשירון העליון בשנות המשבר הכלכלי הגדול בשנים 2007–2011. כמעט בכל מדינה העשירים ספגו מכה להכנסותיהם אבל העניים קיבלו מכה אחת יותר. גם במדינות כמו גרמניה, בהן הכנסות העניים נותרו יציבות, ההכנסות של העשירים ביותר עלו. מה שקרה בישראל בתקופה הזו הוא לא פחות ממדהים: ההכנסה של משק בית בעשירון התחתון, אחרי מסים וקצבאות, עלתה באותן שנים בלא פחות מ־21.3%. בעשירון השני כבר מדובר על עלייה של 22.3%. זאת בעוד שהמשפחות הנמנות עם העשירון העליון הגדילו את הכנסתן רק ב־13.2%. המספרים הריאליים, אלה שמנכים מהם את העלייה ביוקר המחיה, נמוכים הרבה יותר לכל המשפחות, אבל מי שמחפש תמונה חד־ממדית של 'העניים נעשים עניים יותר והעשירים נעשים עשירים יותר' עשוי להיתקל בקושי אם ינבור בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

הקצבאות באותן שנים לא עלו, כך שאת עיקר השיפור בהכנסה ניתן להסביר כתוצאה של הגדלת ההכנסה מעבודה, אם באמצעות מעבר ממשרה חלקית למלאה ואם פשוט כי שכר המינימום עלה מ־19.28 שקל לשעה לפני שבע שנים ל־23.12 שקל לשעה היום. מהבחינה הזו, במשרדי ראש הממשלה והאוצר אולי צודקים כאשר אומרים שקיצוץ הקצבאות ב־2003 הוא המניע העיקרי לעלייה בשיעור התעסוקה בקרב העניים.

כמובן שכאשר בודקים את המציאות בשטח, זו שבה קונים במכולת עם שקלים ולא עם אחוזים, העשירים הרוויחו יותר והשכר מעבודה לא בהכרח מביא את המשפחה לחיי רווחה.

גם אם בעשירון העליון העלייה בהכנסה היתה קטנה יותר, עדיין מדובר על יותר מ־3,000 שקל לכל משפחה, לעומת 570 שקל בעשירון התחתון.

במציאות, 105 אלף איש חיים מקצבת הבטחת הכנסה ממוצעת של 2,900 שקל בחודש. במציאות, 2,500 משפחות לא יודעות איפה יגורו בחודש הבא כי חסרות דירות לדיור הציבורי - 2,300 מהן מושכרות לרשויות מקומיות, גרעיני התיישבות, בתי כנסת ועוד. במציאות שהאוצר בוחר להתעלם ממנה, גם משפחה עם שלושה ילדים שבה שני ההורים עובדים במשרה מלאה יכולה למצוא את עצמה חיה על קו העוני.

3. לדאוג לילדים ולהקל את בירוקרטיית העוני

אלאלוף טען אתמול באירוע הגשת הדו"ח כי "ההתמקדות של הוועדה היא בטיפול במשפחה ובילדים. האובססיה שלנו צריכה להיות הילד".

נראה כי ההתמקדות בילד צריכה להתחיל בכך שילד צריך לראות את ההורים שלו יוצאים לעבודה גם אם היא בשכר נמוך יחסית ולא חיים על קצבאות נדיבות. יציאה לעבודה היא נורמה שיכולה להיות מוקנית לו רק באמצעות דוגמה אישית. באותה מידה המדינה, כלומר אנחנו בחברה, חייבים לדאוג שכל ילד יקבל חינוך, תרבות ובריאות ללא קשר לעומק הכיס של הוריו ולמחלוקות אידיאולוגיות בין משרד האוצר למומחי הרווחה מהאקדמיה על מה בדיוק מציל מעוני.

ילדים לא צריכים להיות תלויים באופן שבו כלכלנים מתווכחים על תזוזות של נקודות אחוז מעל ומתחת לקו העוני. לא מדובר רק בשאלה מוסרית אלא בנושא קריטי לעתיד המשק הישראלי כולו. ילדים שמקבלים רמת חינוך נמוכה בבית הספר, ילדים שהוריהם לא יכולים לדאוג להם לבריאות השיניים וילדים שלא מאמינים במשוואה של חיים נוחים תמורת עבודה טובה לא יגדלו להיות אזרחים שכל אחד מאיתנו רוצה בהם. חיים נוחים שכאלו לא יכולים להיות מושגים רק באמצעות הכנסה מעבודה, כפי שהעידה באחת מהישיבות של ועדת אלאלוף אשה אחת, בת 33, שגם היא וגם בעלה קמים כל בוקר לעבודה: "יש פער של 3,500 שקל בכל חודש בין ההוצאה להכנסה. הכל מתייקר כל כך הרבה כל הזמן והשכר לא עולה, וזה גורם לייאוש, כי אדם צריך לאסוף את עצמו בכל בוקר מחדש כדי לשרוד איכשהו". כמה כוחות צריך הורה כדי שילדיו לא ירגישו את המצוקה שהוא חש ויתמלאו ייאוש מהעתיד גם כן.

ממשרד האוצר לא נמסרה תגובה.