פרשנות
ההחמצות של ועדת גרמן: שכחו את אבא של ריקי כהן
הוועדה לחיזוק מערכת הבריאות החטיאה את הבעיות החמורות במערכת הבריאות, כמו גירעונות קופות החולים או הנטל על החולים הסיעודיים.
1. ברוך שפטרנו מעונשה של ועדת גרמן, שרדפה אחר הלא חשוב כמו חתול שמשחק בחוט, וביכרה את האינטרסים של פקידי האוצר ומנהלי בתי החולים הגדולים על פני הצרות האמיתיות של הציבור הישראלי, כמו התורים בקופות החולים, זוועת התשתיות של בתי החולים הפסיכיאטריים והייאוש הצורב של ביקור באלה הגריאטריים.
ברוך שפטרנו מעונשה של ועדה שכל עיסוקה היה בריקי כהן מחדרה, שמשתכרת 20 אלף שקל בחודש, וזרקה הצידה את אבא של אותה ריקי, שלא יודע מאיפה יביא כסף לממן לעצמו בית אבות נורמלי.
אילו חשבה ועדת גרמן על אבא של ריקי, אולי היתה שמה לב שבזמן שהיא דנה ממושכות בנושאים כמו תיירות רפואית, שירותי בריאות כללית ייקרה ביותר מחצי דולר ליום את הביטוח הרפואי למטפל הזר שצמוד לקשיש סיעודי, העלאה שבסוף התגלגלה לקשישים עצמם, שנדרשים היום לשלם עוד 500 שקל בשנה. ועוד היד נטויה.
2. מערכת הבריאות הפרטית פוגעת במערכת הציבורית. אין ספק. לפני כחמש שנים הוקם אסותא ברמת החייל ובמקביל החל טירוף הביטוחים הפרטיים בחסות משרד האוצר ומשרד הבריאות, שכלל מסעות הפחדה של חברות הביטוח וקופות החולים, ומאז הרופאים והמטופלים נוהרים לאסותא על חשבון שיבא, למשל.
ואולם, כיום 16 חדרי הניתוח באסותא מלאים עד אפס מקום, ואם משרד הבריאות לא ייתן לו עוד רישיון לחדרי ניתוח, לא תהיה לאסותא דרך להתרחב ולקחת עוד חולים מהמערכת הציבורית. במילים אחרות, אסותא כבר עשה את הנזק שלו לשיבא ואיכילוב. הוא כמעט לא יכול לעשות יותר.
אם משרד הבריאות או משרד האוצר רוצים להגביל את הביטוחים הפרטיים או את יכולת הרכישה של קופות החולים באסותא או בהרצליה מדיקל סנטר - הם יכולים פשוט לעשות זאת, כפי שכבר ניסו לעשות בשנה שעברה. לא נדרשת ועדה שעובדת שנה שלמה בשביל החלטות כאלה.
מבחינת הציבור יש שתי סיבות עיקריות לבחור במערכת הפרטית ולשלם השתתפות עצמית של עד אלפי שקלים על ניתוח שניתן לקבל בחינם בבית חולים ציבורי: האפשרות של בחירת מנתח והתורים במערכת הציבורית, שיכולים להיות ארוכים להחריד.
ועדת גרמן צילום: עמית שעל
ניתוח של החלפת מפרק הירך דרש בשנה שעברה זמן המתנה ממוצע של 174 ימים בשיבא, 105 ימים ברמב"ם ו־40 ימים באיכילוב. המערכה שניהלו מנהלי בתי החולים הציבוריים הגדולים, פרופ' גבי ברבש מאיכילוב ופרופ' זאב רוטשטיין משיבא, היתה להכניס שר"פ כדי לאפשר להם לממן את העסקת הצוותים הרפואיים בחדרי הניתוח אחר הצהריים. כך לטענתם, ניתן יהיה לקצר את זמני ההמתנה לניתוח ולמנוע את בריחת הרופאים הבכירים לאסותא.
עם זאת, לפני כחודש, בעקבות התעקשות של גרמן, העבירו בתי החולים את הנתונים על זמני ההמתנה לתורים למשרד הבריאות. אז התברר כי מי שיבחר לעבור את הניתוח בבית חולים ממשלתי כמו אסף הרופא, פחות מחצי שעת נסיעה מאיכילוב או שיבא, יוכל לעשות זאת בתוך 11 ימים בלבד. תושב חיפה יוכל להגיע לבני ציון הממשלתי ולקבל תור בתוך 12 ימים בממוצע. באופן אבסורדי, כיום אין מערכת אחת ברורה שיודעת לנווט את החולים בין בתי החולים הקרובים אליהם כדי להקטין את העומס וליצור זמני המתנה סבירים.
3. מילה טובה בכל זאת מגיעה לוועדה. מעבר לתוספת התקציב, גרמן הצליחה להשיג קונצנזוס עם האוצר ונציבות שירות המדינה על הקמת רשות שתפריד את כפל הכובעים של משרד הבריאות - הבעלים והרגולטור - ותפסיק את ניגוד העניינים המובנה שלו.
כבר 20 שנה מנסים במשרד הבריאות לנקוט מהלך שכזה, ששוב ושוב לא מומש, בין שמשום שראשי המשרד התנגדו לפגיעה בשליטתם על המערכת ובין שבלחץ הרופאים שלא רצו שעמיתיהם שמכהנים בתפקידים בכירים במשרד יאבדו את השליטה על בתי החולים.
4. מסקנות ועדת גרמן מתפרסמות יומיים אחרי דו"ח ועדת אלאלוף למלחמה בעוני, וההבדלים בין שתי הוועדות אינם מסתכמים בתג המחיר של ההמלצות - מיליארד שקל לשנה בוועדת גרמן לעומת 7.8 מיליארד שקל לשנה בוועדת אלאלוף.
לכל אורך הדרך לגרמן היה שוט חזק וברור נגד משרד האוצר: אם לא תיתן את הכסף, נמליץ על הכנסת שר"פ לבתי החולים. האוצר, שחרד מהמחשבה על מה שהשר"פ יעשה להוצאות הציבור ולתקציב המדינה עבור שירותי בריאות, אכן הרגיש מאוים. הוא ידע היטב שאם יגדל ההיצע של המערכת הפרטית, לא יהיה ניתן לעצור את שטף כספי הציבור שינותבו אליה. כבר היום מערכת הביטוחים הפרטיים שופכת יותר מ־2 מיליארד שקל בשנה במערכת הפרטית, כולם מכיס הציבור.
לוועדת אלאלוף לא היה שוט כזה. לא היתה לה אפשרות לאיים בפתיחת מסלול פרטי בביטוח לאומי או במתן אפשרות לכל אזרח לבחור את העובד הסוציאלי שלו. זו הסיבה שהאוצר היה לחוץ מוועדת גרמן, אבל יכול היה לדלג בקלות על האפשרות ליישם ולו חלק מהמלצות אלאלוף.
