מבחן רכב: החשמלית של מיצובישי תנסה להשכיח את בטר פלייס

על מחזיק המפתחות של אאוטלנדר PHEV, רכב השטח החשמלי של מיצובישי, מתנוסס סמל שעבר מן העולם: כדור כחול, עם פתח בכדור שפונה כלפי מטה. הפתח של הכדור נראה כאילו נמס בחום של הקיץ הישראלי. כמו פקמן כחלחל עם קלקול קיבה, או כמו בלון סביבתי שהוציאו לו את האוויר. או כמו חברה ליבוא של רכב חשמלי שקרסה בקול הדהוד וגרמה לשפע יצרני רכב לוותר על כל תוכנית לנסות אי פעם ולחשמל את הנהגים הישראלים. מדוע למיצובישי אאוטלנדר PHEV יש מחזיק מפתחות עם סמל של בטר פלייס? כי כמו כל שוק הרכב החשמלי בישראל, גם כאן שורר בלגן, והתחושה היא של ניסיון לתקן את אפקט האדמה החרוכה שנותר בשוק הרכב החשמלי בישראל.

לא חוקי בישראל

בכל הנוגע למכוניות בעלות מנועי בנזין, הכללים ברורים: הלקוח רוכש מכונית, ממלא אותה בדלק בתחנת הדלק ונוסע לדרכו. ברכב חשמלי המצב הרבה יותר מסובך. למיצובישי אאוטלנדר PHEV יש שני שקעי חשמל: אחד שאפשר לחבר לתקע בבית ושני שאפשר לחבר לעמדת טעינה ייעודית, כזו שהחשמל זורם אליה דרך מונה, שמדווח למדינה כמה חשמל הרכב צורך. את האאוטלנדר אסור לחבר לשקע בבית, זה לא חוקי. המדינה קבעה שמדובר במהלך מסוכן.

מיצובישי אאוטלנדר PHEV. תנוחת הישיבה טובה, אך מסעד מושב הנהג מעט קצר צילום: תומר הדר

לא מדובר כאן חלילה בחיבור פיראטי, אלא בשקע מיוחד, כזה שטבוע בצדה של האאוטלנדר. אך מה שטוב לעולם לא טוב לישראל. דמיינו מכונית שנוסעת על מים זכים. את המכונית ניתן לתדלק בכל העולם מכל נחל, מזרקה או סתם ברז, אך בישראל ניתן לתדלק אותה רק מברזי מים מיוחדים, כאלה שבהם זורמים "מי הנעת רכב". עכשיו הבנתם. החברה שרכשה חלק מעמדות הטעינה של המכוניות של בטר פלייס היא ג'ינרג'י, הספקית שעליה ממליצה יבואנית מיצובישי. ללא עמדה של ג'ינרג'י אין חשמל בשביל המיצובישי. ג'ינרג'י רכשה גם מאות כוסות קפה, מחזיקי מפתחות ועוד הרבה עדויות לפרויקט הבזבזני ההוא. ואם רוצים להטעין את מיצובישי אאוטלנדר PHEV בעמדה של ג'ינרג'י אז יש סיכוי, אולי, שתמצאו את עצמכם עם מחזיק מפתחות שעליו יש לוגו של בטר פלייס.

אבל, וזה אבל גדול, רכב השטח החשמלי של מיצובישי רחוק שנות אור מבטר פלייס. למעשה, מדובר כאן ברכב שונה לחלוטין. המכונית החשמלית של בטר פלייס היתה מבוססת על עיקרון פשוט: הרכב יכול לנסוע כ־150 ק"מ ביום טוב ו־70 ק"מ ביום רע, וכאשר החשמל נגמר ניתן להחליף את הסוללה בסוללה מלאה חדשה. הרכב של מיצובישי עובד אחרת: יש לו מנגנון הנעה חשמלי, יש לו סוללה ויש לו כבל שבו מטעינים את רכב השטח התכלכל, אבל כאשר למיצובישי נגמר החשמל בסוללה, אחרי כ־50 ק"מ תיאורטיים, המנוע שלו נכנס לפעולה - מנוע בנזין רגיל שאינו שונה מהותית מזה של מיצובישי אאוטלנדר רגיל. אז עד כאן בעצם מדובר ברכב שהופך להיברידי כשנגמר לו החשמל? לא בדיוק, כי המנוע של האאוטלנדר אינו מחובר ישירות לגלגלים, אלא לצמד מנועים חשמליים שמותקנים בסרן הקדמי ובסרן האחורי. כלומר, האאוטלנדר אינו רק רכב חשמלי, או פלאג אין הייבריד, הוא גם רכב שטח עם מערכת הנעה ארבע על ארבע.

פעם, לפני הרבה שנים, בר רפאלי כתבה שתרכוש מכונית חשמלית של בטר פלייס. איכשהו, זה לא קרה. בר רפאלי רכשה רכב כביש־שטח של לנד רובר. אחר כך היא רכשה רכב כביש־שטח של לקסוס. הלקסוס היברידי, רכב ידידותי לסביבה. המיצובישי יותר היברידית, יותר ידידותית, פחות יפה. כבר 40 דקות בפקק בחום של אוגוסט, שהחליט להגיע דווקא ביוני, והמיצובישי לא אוכלת טיפה של דלק. אחרי 15 ק"מ היא כבר הספיקה לזלול חצי סוללה. הנסיעה לעבודה נמשכת 21 ק"מ מעיקים. דלק כבר לא נשרוף היום. לפחות לא בדרך הלוך. הבעיה של האאוטלנדר PHEV היא שחוץ מבעליהן של מיצובישי אאוטלנדר רגילות, אף אחד לא מסתכל עליה. אף אחד לא פותח חלון בחום הזה כדי לבהות ברכב שטח חשמלי שנראה כמעט זהה לאחיו נטול השקע.

מבפנים יותר קל להבין שמדובר ברכב חשמלי. לוח המחוונים שונה מזה של אחיו בעלי מנועי הבנזין. ידית ההילוכים שונה, מכיוון שלאאוטלנדר PHEV אין תמסורת רגילה, הוא מצויד בידית נוחה לתפעול שמזכירה את מערכת הבקרה האלקטרונית של ב.מ.וו. נגיעה אחת והרכב נוסע קדימה, נגיעה אחת והוא ייסע בשקט לאחור. במפתיע, דווקא בלם היד של אאוטלנדר PHEV הוא בלם יד רגיל, כזה שמושכים עד ששומעים את גלגלי השיניים מסתובבים. במכונית כזו זה מעט תמוה. לוח המחוונים של האאוטלנדר אינו שונה מהותית מזה של אחיו בעל מנוע הבנזין, למעט כמה מחוונים הדרושים לניטור המערכת החשמלית. תנוחת הישיבה טובה, אך מסעד מושב הנהג מעט קצר.

32 ק"מ של שקט

חסרונן העיקרי של מכוניות חשמליות, כך ימהר להסביר כל בעלים של ניסאן ליף, או רנו פלואנס חשמלית, הוא שכדי לתכנן נסיעה לירושלים ביום קיץ לוהט צריך לקחת כמה מתנות לחברים, כי בדרך החשמל עלול להיגמר ואז צריך להטעין את המכונית, ועוד למצוא לה כמובן חבר עם עמדת טעינה שמאושרת על ידי המדינה. לאאוטלנדר PHEV אין בעיות כאלה.

אחרי ליל טעינה, אאוטלנדר עולה לכיוון ועדת הכלכלה במהירות חוקית למהדרין. לא מהר ולא לאט. החשמל שלה נגמר בדיוק ליד נמל התעופה לוד. לאפקט הזה קוראים "חרדת טווח". בתרגום לעברית: הפחד להיתקע בשיא החום. אי אפשר לבקש ממישהו בקבוק ריק של שתייה כדי להביא דלק, חשמל אי אפשר לקחת בצידנית. 32 ק"מ של נסיעה בין־עירונית זה לא רע, אבל לא כל כך טוב. אלא שעכשיו אאוטלנדר עוברת להפעלת מנוע הבנזין. עכשיו היא מתנהגת כמו מכונית רגילה לחלוטין, אפילו יותר טובה מהרגילה: היא צורכת ליטר אחד של בנזין לכל 22 ק"מ. וזה, כמובן, ללא החשמל שהניע אותה בעיר. עם זאת, יש חיסרון אחד שאינו מהותי: הנסיעה ביחס לאאוטלנדר רגיל מעט נוקשה.

לסיכום, מדובר במכונית חשמלית שעובדת היטב, אך מעבר להיותה כזו, מדובר גם ברכב שימושי מאוד. בדיוק כמו אאוטלנדר רגילה, ה־PHEV מסוגלת לבלוע משפחה של שש נפשות וגם ציוד. אך התענוג אינו זול: עבור מיצובישי אאוטלנדר מהדגמים הבסיסיים תשלמו כ־165 אלף שקל. אמנם אאוטלנדר חשמלית גדושה בטכנולוגיה יקרה מאוד, אך מדובר גם ברכב שנהנה ממס קנייה מופחת. ולמרות זאת, מחירה הוא כ־225 אלף שקל. הפער הרבה יותר מהותי מעלות פערי הדלק בין אאוטלנדר PHEV לבין אאוטלנדר רגילה, כך שמי שיבחר לרכוש אותה יעשה זאת בשל החדשנות ובגלל המצפון, ולא בגלל חישובים כלכליים. למרות זאת, כגימיק שעובד, מדובר כאן ברכישה כדאית.