החרם האירופי והמלכוד הפלסטיני

ומה עם בעלי העניין, אזרחי הרשות הפלסטינית? עבורם החרם מסמל בעיה מורכבת בהרבה: מבחינה פוליטית הם תומכים בו כמובן, אך מבחינה כלכלית לממשלת הרשות אין פתרון של ממש ל־50 אלף הפועלים הפלסטינים המועסקים בהתנחלויות.

פועל בניין צילום: בלומברג

קמפיין לחוד ומציאות לחוד

את חלקה של הרשות הפלסטינית בנושא אפשר לתאר בעזרת סיפור מלפני כארבע שנים. שר הכלכלה של הרשות באותה עת, חסן אבו לבדה, ביקר בכמה מדינות באירופה, וכמו כל דובר פלסטיני גינה את ההתנחלויות. בני שיחו האירופים שאלו אותו לגבי עמדתה של הרשות בנוגע לחרם. אבו לבדה חזר, התייעץ עם ראש הממשלה סלאם פיאד, וברשות פתחו במסע מקיף בשטחים הפלסטיניים להחרים את תוצרת ההתנחלויות. פיאד אפילו הצטלם ליד מדורה גדולה שבה העלו באש מוצרים מההתנחלויות.

אבל אז עלתה השאלה: מה עושים עם עשרות אלפי הפועלים הפלסטינים שעובדים ב־300 מפעלים באזור התעשייה מישור אדומים, ב־120 מפעלים באזור התעשייה ברקן, באזור התעשייה עטרות ובשורה ארוכה של אתרי בנייה בהתנחלויות עצמן?

לפיכך פרסמה הממשלה הפלסטינית הודעה שהפועלים הללו יצטרכו להפסיק לעבוד בהתנחלויות בתוך שנה, והבטיחה למצוא להם מקום עבודה חלופי. אבו לבדה, למשל, אמר שהקמת העיר החדשה רוואבי תספק תעסוקה לאלפים רבים. כל העניין הפך בדיחה - אין כל אפשרות שהרשות והמגזר הפרטי הפלסטיני ימצאו תעסוקה ל־50 אלף פועלים בעוד בגדה שיעור האבטלה מתקרב ל־20%.

החרם הערבי הוחלף בחרם אירופי

גם החרם של הפלסטינים על מוצרי ההתנחלויות לא ממש מורגש. מה שכן רציני הוא החרם שהולך ומתרחב באירופה.

במשך קרוב ל־50 שנה הטילו מדינות ערב חרם על ישראל ועל חברות בעולם שהיו בקשרים כלכליים עמה, שגרם לנזק מוערך של כ־40 מיליארד שקל לכלכלת המדינה. החרם הערבי התמסמס עם חתימת הסכמי השלום עם מצרים ב־1979, והסתיים לאחר הסכמי אוסלו והשלום עם ירדן. כעת נראה שהחרם הערבי הוחלף בחרם אירופי, שהנשיא פרס הגדיר כגרוע יותר מכל איום ביטחוני. אם הוא ימשיך להתפשט, השפעתו תורגש גם בקרב הפועלים הפלסטינים.