"לקראת פסח אבא דרש לדעת: 'אתה בודק שגם עובדי הקבלן בעירייה מקבלים שי לחג?'"

"הייתי תלמיד לא טוב, ובסוף י"א נזרקתי מתיכון ליד"ה היוקרתי. המחנכת אמרה לאמא: 'יש לך ילד מאוד חביב, אבל כלום לא ייצא ממנו'. אמא באה הביתה בדמעות, ואמרה ש'בלי בגרות גם אף אחת לא תתחתן איתך'. זה לא הפחיד אותי, אבל לראות את אמא בוכה היה קשה. אמרתי להורים: 'לא קרה כלום, לא צריך בית ספר, אעשה בגרויות באקסטרני', אבל אבא החליט להתערב, העיר אותי באחד הבקרים, אמר: 'הולכים לבית ספר', והביא אותי לתיכון בקטמון.

1960. זאב בילסקי, בן 11, עם אמו ליני, אביו נחום ואחותו מרים, בת 10, בית הבראה בירושלים

"אמא דגלה בצניעות, מעולם לא קנתה לעצמה משהו חדש, ובכל פעם שקרה לה משהו טוב מיד נתנה תרומה. לא סכומים גבוהים, כי לא היינו משפחה עשירה, אלא 10-5 שקלים לישיבה כזאת או אחרת. כשנבחרתי לראשונה לראשות עיריית רעננה, ב־1989, היא ראתה שרוב האנשים אוהבים אותי, אבל גם שאלה כל הזמן: 'מה עשית כדי לכפר על כל הטוב ששופע עליך?'.

"אבא עבד כמרכז האיגוד המקצועי במועצת פועלי ירושלים, יצא בכל בוקר ב־7:30 וחזר בערבים מותש. בבית הוא היה הפשרן, בגלל התמיכה היוקדת של אמי בגוש אמונים, אבל בעבודה הוא נלחם, נאבק נגד פיטורי עובדים, וכשלא הצליח נאבק על פיטורים הוגנים. שיחקתי כדורסל בבית ההסתדרות ומדי פעם עליתי למשרד שלו, ואני זוכר עשן סיגריות סמיך וצעקות כמו 'מאיפה האנשים האלה יביאו לחם הביתה?!". כשהייתי ראש עירייה אבא לא הפסיק להתעניין בזכויות העובדים, ורצה לדעת אם אני בודק את הדברים באופן אישי. לקראת פסח הוא שאל: 'גם עובדי העירייה שמועסקים דרך חברת כוח אדם מקבלים שי לחג?'. בדקתי והתברר שהתשובה שלילית. דאגתי שיקבלו שי.

"אחרי 16 שנה כראש עירייה ראש הממשלה אריק שרון ביקש שאתמודד על תפקיד יו"ר הסוכנות. חשבתי שטוב שאמשיך הלאה, אבל אמא התנגדה: 'אם נבחרת אתה צריך להשלים את כל הקדנציה'. הסטנדרטים שלה היו יותר גבוהים משלי. לקחתי את התפקיד, אבל בדיעבד אני חושב שהיא צדקה".