האם מחשב יכול לקבוע מדיניות?

האינטרנט הולך והופך ל"אינטרנט של דברים", וחיישנים במספר מבהיל מוטמעים בכל מכונה וחפץ: מכוניות מודדות את עצמן, מדרכות סופרות את הדורכים עליהן, דלתות מונות את הפתיחה והסגירה, ספרים סופרים את קוראיהם, מקררים מדווחים לאחור על תוכנם, טלפונים סלולריים (ושעונים, ונעליים) עוקבים אחר מיקומי בעליהם, מזרנים מודדים הזעה וקצב לב, מזלגות שוקלים את המזון הנערם בהם - הכל, מבטיחים לנו, נאסף מתוך כוונות טובות, והכל בעיקר שימושי מאוד.

בהינתן שפע הנתונים הללו ועושרם של הכלים המאפשרים לנתח אותם, אוריילי מציע לייצר ממשל חדש שבו הקברניט הוא קיברנטי: במקום חקיקה והפרדת רשויות, ניתן למחשבים להתוות כיוון ולערוך תיקונים במסלול. מחשבים כבר משמשים באבחון רפואי או באיתור ניסיונות הונאה בבנקים; עכשיו, טוען אוריילי, הגיע הזמן לגייס אותם גם לניהול תהליכים כלכליים או להתוויית אסטרטגיה צבאית.

הגישה של אוריילי היא רק חזית אחת, העדכנית ביותר, בתנועה רחבה יותר שאפשר לכנות Evidence Based: קריאה להתנהלות שמודרכת על בסיס ראיות כמוּתניות בשלל תחומים - מרפואה ועד פסיכולוגיה, מניהול ועד חינוך. בעולם המדיד, נתונים כמותיים תפסו מעמד שליט; נראה שעם מספרים קשה יותר להתווכח. לכן התנהלות מבוססת ראיות הולכת וכובשת את העולם.

מלחמת מחשבים

הגישה הזאת, שדוגלת בשיטתיות אמפירית, מתנגשת עם תפיסות אחרות החולקות כבוד גם למחקרים איכותניים, למסורת ולמקורות סמכות אחרים. פסיכולוגים, מורים, עובדים סוציאליים ואפילו רופאים רבים ממשיכים להאמין שיש אמיתות שקשה לכמת, ושמכונות לא יכולות להיות רגישות, אחראיות או כוללניות כמו בני אדם.

הדיאלוג עם ומול "ממשל אלגוריתמי" מצא לעצמו דובר מרכזי בדמותו של העיתונאי וההוגה הבלורוסי יבגני מורוזוב (התייחסתי כבר בעבר לכתיבתו הביקורתית של מורוזוב על אודות טכנולוגיה,כאן ו כאן). מורוזוב הוא ספקן מקצועי, האוהב לדקור בסיכה חדה ציפיות מופרזות מטכנולוגיה. הפעם הוא בוחר להתגושש עם החזון של רגולציה אלגוריתמית. למשל, במאמר שכותרתו "האינטרנט של דברים ומות הפוליטיקה" הוא דוחה את החידוש שאוריילי מציע, וקובע שממשל אלגוריתמי אינו חדש וגם איננו טוב. עמדתו פשוטה: מחשוב הפוליטיקה והבנייתה על בסיס ראיות כמותיות יסלקו את החזון ואת האחריות. פוליטיקה ממוחשבת תהיה פוליטיקה־ללא־פוליטיקה - וזה רע. טכנולוגיה צריכה לשמש בייעול תהליכים, לא להתווייתם.

באופן אירוני ומרתק, מורוזוב כותב דווקא בעיתון "הגרדיאן", שחצב לעצמו מעמד מוביל בז'אנר העיתונאי החדש המתקרא Data Journalism. גם בתחום העיתונאות אנחנו נקראים להחליט עד כמה מרכזיות נרצה לתת למחשבים ולנתונים שהם מעבדים, ועד כמה נרצה לשמור לעצמנו. האם מורוזוב והמתנגדים לממשל אלגוריתמי הם הלוּדיסטים החדשים? והאם חסידי הממשל האלגוריתמי מסונוורים שלא בצדק מכוחם של מחשבים, ומבלבלים בין יכולות מחשוב ויכולות חשיבה?