קיצוץ קל לביצוע, אך לא צודק ולא יעיל
הנשק של האוצר מול הוצאות לא צפויות
קיצוץ רוחבי, בניגוד לשיטת הקיצוצים הידועה יותר שמתמקדת בסעיפים תקציביים מוגדרים, הוא קיצוץ תקציבי המבוצע בשיעור אחיד ("פלאט") בכל משרדי הממשלה. מדובר בשיטת הקיצוץ הקלה ביותר לביצוע, כי היא גוררת הכי פחות התנגדויות גם מצד שרי הממשלה וגם מצד חברי ועדת הכספים של הכנסת.
מנגד, זהו גם הקיצוץ הכי פחות צודק, כי הוא מקצץ בכל משרדי הממשלה בלי הבחנה, ואגב כך פוגע יותר במשרדי הממשלה היעילים והחסכניים, ומעניק למעשה פרס למשרדי הממשלה הבזבזניים. בשל סיבות אלה קמו לשיטת קיצוץ לא צודקת זו מתנגדים רבים — החל במבקר המדינה הקודם מיכה לינדנשטראוס וכלה בנגיד בנק ישראל לשעבר פרופ' סטנלי פישר, שהגדיר אותה כמאוד לא יעילה ולא הוגנת.
משרד האוצר בירושלים צילום: עמית שאבי
בשני העשורים האחרונים נוהגות כל ממשלות ישראל לבצע קיצוצים רוחביים כמה פעמים בשנה, בעיקר כדי לממן הוצאות לא מתוכננות שנוצרות במהלך שנת התקציב, למשל בניית הגדר בגבול עם מצרים או התחייבות כזו או אחרת שנתן האוצר לסקטורים שונים במשק. בדרך כלל מדובר בקיצוצים קטנים יחסית שנעים בין כמה מאות מיליוני שקלים למיליארדי שקלים ספורים. בחלק מהמקרים הקיצוץ הרוחבי בא להשלים את החסר בתוכנית קיצוצים כוללת.
הקיצוץ הרוחבי אינו חל על ההוצאות הקשיחות של משרדי הממשלה שאינן ניתנות לשינוי אחרי אישורן הסופי בכנסת, כמו הוצאות שכר וחוזים חתומים. בנוסף, בכל קיצוץ מסוג זה מוחרגים ממנו, בדרך כלל, המשרד שעבורו מתבצע הקיצוץ (משרד הביטחון במקרה הנוכחי) ועוד כמה סעיפים תקציביים קטנים, חברתיים בעיקרם.
