דמי חסות - מתי יוכרו כהוצאה?

דמי חסות ודמי סחיטה משולמים לרוב ע"י בעלי עסקים לגורמים חיצוניים ואחרים על מנת שיתאפשר לבעלי העסק להמשיך לנהל עסקם באופן שוטף וללא הפרעות. לעיתים הוצאה זו הינה הכרחית לשמירה על העסק הקיים והכרחית להמשך הפעלתו, לכן ראויה היא לניכוי במסגרת ההוצאות השוטפות לצרכי מס. המשמעות היא כי הכנסה בגובה סכום הסחיטה לא תיכלל במסגרת ההכנסות של העסק ולא ישולם מס בגינה ע"י בעל העסק.

הקושי בהתרת דמי הסחיטה בניכוי הוא הוכחת תשלומם ע"י בעל העסק לגורמים חיצוניים. בגין הוצאה זו לא ניתן לקבל תיעוד, וקיים קושי לערוך תיעוד של ההוצאה ואת יעד תשלומה. אולם אם בעל העסק יכול להוכיח תשלומים אלה, עליו לנסות לתבוע אותם כהוצאה עסקית שוטפת אם כי בתי המשפט מחמירים בעניין זה.

אילוסטרציה צילום: shutterstock

גביית המס מהסוחטים:

לרשות המסים קל יותר לגבות את המס מ"הכנסות אלה" מבעל העסק הנסחט ששילם את דמי הסחיטה ולא מהסוחטים שקיבלו אותם. מן הראוי שרשות המסים תפעל לגבות את המסים מהגורמים אשר קיבלו את ההכנסות ולא מאלה אשר שילמו אותם, גביית המסים ממי ששילם את דמי הסחיטה יכולה במקרים מסויימים להיות "סחיטה" נוספת של העסק ע"י רשות המסים.

בעבר ניתנו מספר פסקי דין בעניין ניכוי דמי-סחיטה כהוצאה. בתי המשפט החליטו לא להתיר את דמי הסחיטה ממספר נימוקים: לבעל העסק לא היתה יכולת להוכיח את התשלומים לצד ג', אין להטיל על המדינה את עלות דמי הסחיטה, ואין להתיר הוצאות אשר מקורן בעבירה.

לאחרונה נדון מקרה בעניין התרת הוצאות סחיטה בניכוי לצרכי מס. בעל חברה נסחט ושילם דמי סחיטה בסך 500 אלף שקל מהחברה בבעלותו. השופט ד"ר אחיקם סטולר לא התיר את ההוצאה מהנימוקים כי לא מדובר בהוצאה של החברה. בעל החברה שילם את דמי הסחיטה מחשבון החברה מאחר ולא היו כספים בחשבונו האישי. כאשר נשאל רואה החשבון מדוע שולמו דמי הסחיטה מכספי החברה השיב כי ברוב התקופות החשבון הפרטי חסום ואם יש לו חשבון אז היתרות מאד נמוכות. העובדה שהסוחט זיהה שלבעל החברה מקור הכנסה מן החברה שבבעלותו ובשליטתו - אין פירושה שהסחטנות הופנתה כלפי החברה. הסחטנות הופנתה כלפיו, הוא זה ששילם את דמי הסחיטה, אולם טכנית ביצע את התשלום באמצעות משיכת כספים מהחברה.

הכספים שולמו לסוחט כדי להגן על בעל החברה ועל משפחתו. כך שלא היה מדובר במטרה עסקית, אלא אישית. לאחר שהחלה פרשת הסחיטה, פנתה אשתו של בעל החברה לסוחט בדרישה שיניח לבעלה. בעקבות פנייה זו העביר הסוחט מסר, ולפיו באם ברצונו שיניח לו, עליו להעביר לו רכב הונדה ובנוסף עליו לשלם לו 10,000 דולר במזומן. האישה לוותה מאחיה את הכסף והעבירה אותו לסוחט, ומכרה את רכב ההונדה לעורך דינו של הסוחט, כאשר התמורה בעבור מכירת הרכב, בסך 125,000 שקל הועברה לסוחט.

בעל החברה העיד, כי לא זכור לו על איום לפנות ללקוחות או לחבל בעסקיו. החשש היה בעיקרו מפני פגיעה פיסית, שנוגעת רק לו באופן אישי ומטבעה אינה מופנית כלפי אישיות משפטית שהיא חברה. כך לדוגמה, כאשר נשאל האם הוא יכול לספר על לקוחות מסוימים שהסוחט איים שיפנה אליהם. תשובתו: "לא זכור לי דבר כזה".

נקבע כי הנזק שנגרם לחברה, אם היה, הרי שהיה בעקיפין בלבד ולא באופן ישיר.

החברה לא הציגה מסמכים אשר יעידו על ביצועה של ההוצאה, היקפה וייעודה. ביהמ״ש קבע כי חברה שלא דאגה לעריכת התקשרויותיה והתחייבויותיה במסמך כתוב תתקשה לשאת בנטל ההוכחה המוטל עליה. לא הוצגו כל מסמכים ותיעוד כלשהו המעידים על כך שההוצאות שהוציאה החברה לתשלום דמי הסחיטה, שימשו אותה בייצור הכנסתה. הסחיטה כאמור היתה כנגד בעליה באופן אישי כאשר הכספים הוצאו מקופת החברה.

רווחי החברה לא נפגעו בעקבות הסחיטה: בבדיקה פרטנית של רווחיה של החברה נמצאה סתירה עם טענותיה, כאשר בשנים בהן נסחט בעל המניות, עלה שיעור הרווחים של החברה באופן ניכר.

הכותב הוא עורך דין ורואה חשבון מומחה בדיני מסים ושותף בג. בלנגה, איתני ושות'