מה הארי פוטר מלמד על שוויון?

שנת הלימודים תשע"ה נפתחה לצלילי הכרזות הקדשת השנה למאבק בגזענות ובהסתה. מהנשיא החדש דרך שר החינוך, חוזר מנכ"ל המשרד וכנסי היערכות במחוזות השונים, שבה ונשמעה הקריאה לגינוי התוקפנות ולמחויבות לסובלנות כלפי הזר והשונה. סיסמה שמופרחת בימים אלה באלפי כיתות בישראל היא "האחר הוא אני". ומי יודע, אולי היא מצליחה גם לגרש זרמי רעיונות אחרים, שבהם דווקא "העני הוא אחר".

על מחנכי הדור הוטלה המשימה לבער את הגזענות, ולכן אולי ראוי שיכירו את תוצאותיו של מחקר חדש בפסיכולוגיה חברתית, שראה עכשיו אור בכתב העת היוקרתי "Journal of Applied Social Psychology", ונגיש לקריאה - אם כי למרבה הצער רק בתשלום - בכתובת זו.

תמציתו היא זו: קריאת סיפורי העלילה של "הארי פוטר" יכולה לגרום לתמורה מובהקת באופן שבו צעירים תופסים את הקבוצות של זרים, מהגרים, הומואים, פליטים ושונים אחרים. קסמיו של המכשף הצעיר, טוענים החוקרים, מהאוניברסיטאות גרינוויץ' באנגליה ופאדובה, ורונה ומודנה באיטליה, מנצחים לא רק את וולדמורט אלא גם את הנטייה האנושית לדעה קדומה.

החוקרים ביקשו להשוות את עמדותיהם של צעירים לגבי מיעוטים וזרים לפני ואחרי חשיפה לקטעים מסוימים בסדרה.

התלמידים, בני נוער באיטליה ואנגליה, מכיתה ה' ועד תחילת גיל המכללה, השתתפו לאורך כמה שבועות בשיעורים שבמהלכם נקראו קטעים שהחוקרים בחרו בקפידה, והצעירים שבהם גם השתתפו בקבוצות שיחה שליבנו את המסרים שבסיפורים.

החברה בעולם של "הארי פוטר" מושתתת על חלוקה ל"טהורי דם"' "חצויי דם" ו"בוצדמים". החוקרים גילו שהעמדות של גיבורי הספר על החלוקה הזו משפיעות על עמדות הילדים כלפי מיעוטים צילום: בלומברג

כמה מהמסרים האלה ישירים למדי. לדוגמה, בעלילה מוקדשת תשומת לב רבה להבדלי המעמדות בין מכשפים לבין אלה שאינם מכשפים, ה"מוגלגים" וה"סקיבים" הנחותים בעליל. חשיבות מיוחדת ניתנת להבחנה בין "טהורי דם", "חצויי דם" ו"בוצדמים". ובין טהורי הדם יש הדוגלים בבדלנות והדרת חצויי הדם, וכן הדרת הקוסמים, הבוצדמים, שאינם אלא צאצאי המוגלגים הנחותים. בקיצור, תורת גזע שלמה. את ההקשר והגישה הנכונה נותן דמבלדור, מנהל בית הספר לקוסמים ואחת הדמויות החשובות בסדרה. באחד הספרים הוא אומר: "הבדלים של הרגל ושפה הם שום דבר, אם כוונותינו זהות ולבנו פתוח". האם, רצו החוקרים לברר, דמותו הכריזמטית מסוגלת להנחיל רעיונות ליברליים כאלה גם לילדים?

בשלושה ניסויים נפרדים מצאו החוקרים שאפשר לגרום לקוראים להזדהות עם תפיסת העולם שמציג אחד מגיבורי הספר, בין אם מדובר בגיבור חיובי כמו הארי או בנבל כמו וולדמורט. הניסויים הראו שגם בהשוואה לקבוצת הביקורת וגם כשמשקללים השפעות חיצוניות כגון עמדות קודמות או נוהגי קריאה, מי שנחשפו לרעינות של דמות חיובית נטו משמעותית לשנות את עמדתם כלפי השונה והחלש.

הסיפורים הנכונים, מתברר, יכולים לשמש כלי רב עוצמה להנחלת מסרים. האם מערכת החינוך שלנו תשכיל להיעזר בכוחות כמו אלה של גלימת ההיעלמות של הארי פוטר, ובחסותה להבריח מסרים אנושיים ומכילים אל תוך תוכנית הלימודים?

כדאי לזכור, ההחלטה אילו ספרים ניתן לילדים לקרוא ואילו משחקים נטען למחשביהם וטלפוניהם עדיין בידי ההורים והמורים. ממצאי מחקרים כגון זה צריכים לבוא בחשבון, ולהפוך לכלי החלטה שימושי. האם כיום לימודי התנ"ך וההיסטוריה של עם ישראל, שמדגישים את ייחודנו ונרדפותנו, והיצירות שנבחרו להצגה במסגרת לימודי הספרות וההבעה נבחנו על פי קנה המידה הזה? האם הן משרתות את המשימה הנעלה של שנת תשע"ה? האם אנחנו בכל זאת יכולים ללמוד משהו מילד אחד, דחוי וממושקף, עם צלקת על המצח?