חשיפה רצופה של כל המידע תעשה טוב לכל הצדדים
באוצר מתקשים להבין איך נחשף מידע רב כל כך לציבור בלי שמישהו מבכירי המשרד עבר עליו. הגיע הזמן שבמקום למסור דין וחשבון חצי אפוי פעם בשנה, משרדי הממשלה יתחילו לשתף מיוזמתם את הציבור במה שהם עושים עם הכסף שלו
יום שישי בערב היה יום לא קל בצמרת משרד האוצר. חרף הניסיון לשחק אותה קרי רוח, בצמרת האוצר, ממש בצמרת, לא אהבו את ההתקפה הפתאומית שנחתה עליהם מצד כלי התקשורת. הם בעד שקיפות שם בצמרת האוצר, באמת בעד, אבל שמישהו לפחות יזהיר אותם שבעוד שנייה וחצי כל כלי התקשורת יתחילו לפשפש בציציות של נסיעות השר לחו"ל, בנבחרת הכדורעף של המשרד ובחוט התפירה שכבר הפך למיתולוגי.
מה שניסו באוצר להבין, בעיקר, הוא איך יכול להיות שחומר כל כך רגיש נחשף בפני הציבור בלי שמישהו מהנהלת המשרד רואה אותו. הם כל כך לא רגילים שחומרים כאלה יוצאים מתחת לידיהם מבלי שהם שולטים בהם, מעצבים אותם, עוברים על כל שורה, שפתאום קפצו להם הפיוזים. זה היופי בחוק חופש המידע. המידע שמועבר לציבור לא יוצא בצינורות הרשמיים של דוברות המשרד ודוברות השר ולשכת המנכ"ל ועוד כל מיני תחנות כאלה בדרך. לא. יש לשכה משפטית, בודקים אם יש מניעה משפטית למסור את המידע, ואם לא אז החשבים צריכים למסור אותו, ובזה נגמר הסיפור. לא נורא, בעוד יום יומיים הכל יירגע.
- המשרד לביטחון פנים הוציא 1.8 מיליון שקל על "סיור גיבוש" בים המלח
- משרד האוצר מקצץ לכולם, אבל לא חוסך בעצמו
- הוצאות התחבורה באוצר: לפיד טס ב-54 אלף שקל, לסגן השר יש מקרר באוטו
מה שכן אפשר ללמוד מההתנהלות הזאת מאחורי הקלעים הוא איך הדברים היו יכולים להיראות לו משרד האוצר או כל משרד ממשלתי אחר היו מוכנים באמת לשתף את הציבור במה שהם עושים בכספי המסים שלו ולא רק למסור דין וחשבון חצי אפוי פעם בשנה, כשמישהו מתעקש מספיק.
במקום למסור את המידע בגמגום, בלי שהנהלת המשרד עוברת עליו כמו שצריך, אפשר לעשות את זה אחרת. למשל, למסור דין וחשבון לציבור באופן יזום ושוטף. למשל, פעם בחודש. זה מצריך מכם יותר מדי עבודה? אפשר לעשות את זה גם אחת לרבעון. ובכלל, האפשרות הטובה ביותר היתה שמשרדי הממשלה יבנו מערכת ממוחשבת שתציג את הנתונים לכל מי שמעוניין, מהבית, מהכורסה בערב, בזמן אמת. בינינו, כשהמידע הופך להיות שקוף וזמין לכל בכל עת, הביקורת הציבורית הרבה יותר רכה. אחרת, כשהמידע מוסתר כל העת ומתגלה אחת לליקוי חמה, התקשורת מסתערת עליו כמוצאת שלל רב. ובצדק גמור, כי מדובר בכספי מסים.
פוטנציאל השחיתות לא נמצא בסופגניות, אלא במקומות אחרים
ולעניין עצמו. מה כל כך מקפיץ בנתונים שפורסמו בסוף השבוע? האם זה המקרר שהותקן ברכב של סגן השר מיקי לוי, שהעיד בתוכנית "המטה" בערוץ 10 שהוא רשאי לשתייה קרה בהישג יד כשהוא מסתובב ברחבי ישראל? או נבחרת הכדורעף של האוצר? במשרדי הממשלה עובדים הרבה מאוד אנשים. היינו רוצים להניח שרובם אנשים ישרים שעושים את העבודה הציבורית שלהם מתוך שליחות ולא מתוך רצון להיות קרובים לצלחת ולעשות בכספי המסים כבשלהם. התלהמות יתר בנוגע לפירוט הנסיעות של שר האוצר לחו"ל או לימי העיון שערך האוצר לעובדי המשרד עלולה בסופו של דבר לפגוע בציבור, שכן אם הנהלות המשרדים יחליטו לקפוץ את היד ולא לאשר שום דבר - שום יום כיף, שום העשרה לעובדים, שום יום עיון - השירות שהם נותנים לציבור עלול להיפגע. לכן הביקורת הציבורית לא צריכה להתמקד בשאלות כמו האם 4,153 שקל שהוצאו על סופגניות לעובדי המשרד (931 עובדים יש במשרד האוצר, כך על פי דו"ח הממונה על השכר) זה יותר מדי או לא? הביקורת צריכה להיות במקום אחר. ליתר דיוק, בשני מקומות.
ראשית, נבחרי הציבור אמורים להיות חשופים לביקורת שונה לחלוטין מזו שחשופים לה משרתי הציבור. נבחרי הציבור ביקשו את המנדט לנהל את החיים הציבוריים בישראל וקיבלו אותו. מאותו הרגע הם צריכים להיות תחת זכוכית מגדלת. אין להם מה לבכות, הם בחרו בחיים האלה.
שנית, ההוצאות הכבדות באמת של המשרדים, של כל המשרדים, הן על דברים אחרים לגמרי, על דברים שהמשרדים כבר אינם יודעים לעשות בעצמם. בכל הקשור למערכות המחשוב, שם נשפכים בכל שנה עשרות מיליונים על קבוצה קטנה של חברות; בכל הקשור לניתוחים כלכליים, לייעוץ משפטי, לכתיבת מכרזים, לבדיקת מכרזים. לפחות חלק מהדברים האלה ידעו פעם משרדי הממשלה לעשות לבדם, והיום כבר לא. משרדי הממשלה מוציאים על כך עשרות עד מאות מיליונים לפחות בכל שנה. שם נפער פוטנציאל אמיתי לשחיתות. גם משום שמדובר בכסף גדול מאוד, גם משום שלציבור קשה מאוד לפקח על מה שנעשה שם וגם משום שהחברות הפרטיות שמסתערות על הכסף הזה פיתחו עם הזמן את המומחיות והדרכים לסחוט עוד ועוד כסף מהקופה הציבורית, מבלי שיש לכך צידוק אמיתי.
בסוף השבוע היה מי שהגדיר את זה כשיטת המטרייה: קודם כל זוכים במכרז, ואז פותחים את המטרייה ודורשים עוד ועוד כסף עבור עוד ועוד פעולות. והכי קלאסי - לא לסיים את העבודה בזמן. נראה את המשרד הממשלתי מחליף את הספק באמצע, כשהוא בעצמו לא יודע לעשות את העבודה וכל הידע נמצא אצל הספק הפרטי. לשם, למקומות האלה, צריכה להיות מופנית הביקורת.
יאיר לפיד. למשרד האוצר יש הזדמנות להיות חוד החנית של השינוי צילום: עומר מסינגר כל שכבות הביורוקרטיה בעולם לא יעצרו את המחוזיאדה
ועוד משהו. בכל זאת, כסף גדול פותח פתח, לפחות תיאורטי, לשחיתות גדולה. עוד ועוד שכבות ביורוקרטיות מועמסות על המערכת, והעיקר שהכסף לא ייצא בקלות מהקופה. ובכל זאת הוא יוצא. משרד האוצר שילם בשנת 2013 סכום של 4,020 שקל כדי לכסות קנסות משטרה על עבירות תנועה של עובדי המשרד. זה אסור, וזה קרה חרף מנגנוני הביורוקרטיה. במשרד האוצר השיבו אתמול בתגובה לפניית "כלכליסט" שמדובר בקנסות תנועה של עובדי המשרד מלפני עשור — כן, עשור — ושהמשרד פועל בימים אלה בשביל לגבות את התשלומים המתאימים מהעובדים.
או קחו למשל את ה־3,968 שקל ששילם המשרד לחברת הארנק של רגינה אונגר, שמכהנת כחברה בוועדה של רשות החברות הממשלתיות במשרד האוצר. לא לגמרי ברור מדוע הכסף שולם דווקא לחברת הארנק של אונגר, בעצמה דמות מוכרת בשוק ההון ששמה נקשר בעבר לכמה וכמה כישלונות עסקיים, כמו קמן וסקיילקס. בתגובה לפניית "כלכליסט" השיבו במשרד כי התשלומים הבאים ישולמו לאונגר ישירות, והסבירו כי מדובר בוועדה שמתכנסת אחת לתקופה, שתפקידה לסווג חברות ממשלתיות ולקבוע מה רמת המורכבות של החברה, כמה דירקטורים צריכים להיות בה, מה צריך להיות השכר בה, וכיוצא באלה.
ואחרונה חביבה — המחוזיאדה. המחוזיאדה היא אירוע ספורט שנתי באילת, אירוע השיא של הליגה למקומות עבודה אם תרצו. ב־2013, כך מתברר מפניית "כלכליסט", 74 מתוך 900 ומשהו עובדי המשרד טסו לאילת לשלושה ימים לאירוע הזה. זה עלה למשלם המסים יותר מ־128 אלף שקל, וזה רק החלק של האוצר. מי שמעוניין לבטל את הצ׳ופר הזה מוזמן לריב עם ההסתדרות. ובכל זאת, כשהעובדים מקבלים כל כך הרבה הטבות בשנת קיצוצים, אפשר לחשוב פעמיים לפני שמוציאים כל כך הרבה כסף.
המסקנה מהדוגמאות האלה היא שכל השכבות הביורוקרטיות שבעולם לא יעצרו את עובד משרד האוצר שרוצה לנסוע למחוזיאדה, או דברים אחרים שהוזכרו כאן. תחת זאת, אפשר לחשוב על פתרון אחר. במקום להטיל דופי בפקידים ולחשוד בכולם שהם בעלי כוונה לגנוב את הקופה, אפשר לעשות את ההיפך. לתת בהם אמון גורף, להקל על העבודה שלהם במקום לכבול את ידיהם באישורים על גבי אישורים שנדרשים לכל פעולה. אבל, וזה אבל חשוב, העובדים צריכים לדעת שהגמישות הזו באה עם עין פוקחת. העין של הציבור. כל הפעולות שלהם, כל המספרים, יהיו חשופים וגלויים לציבור. ואם מישהו ימצא מישהו שסרח, הוא יסולק מהמערכת לנצח. ככה, בלי יותר מדי ביורוקרטיה.
היפוך גישה כזה יכול לשרת את הציבור פעמיים. ראשית, הוא יכול להפוך את עבודת הממשלה למהירה ויעילה יותר, במקום להסתבך ברגליים של עצמה כמו היום. ושנית, הציבור יהיה חשוף בזמן אמת למה שהאנשים שם בירושלים עושים עם הכסף שלו. מה רע?
במשרד ראש הממשלה התעלמו תחילה מבקשת התנועה לחופש המידע לחשוף את הוצאותיהם, ורק אתמול בשעות הערב התקבלה תגובתם: “הבקשה לקבלת מידע על התקשרויות היתה כללית ולא ממוקדת. עקב היקף המידע הנדרש והמשאבים הנדרשים לצורך איסופו, ביקש המשרד מהתנועה לחופש המידע להגיש בקשה ממוקדת יותר, לה ניתן היה להיענות תוך הפעלת משאבים סבירים, אך עד כה לא התקבלה תגובה מהתנועה".
