נגידת בנק ישראל: "צריך לפעול לשיפור רמת השכר של העובדים"

הבעיה המרכזית שמונעת צמיחה יציבה, כזו שמרימה את רמת החיים בכל שכבות האוכלוסייה, היא שוק העבודה. כך אמרה אתמול נגידת בנק ישראל, ד"ר קרנית פלוג, בכנס אלי הורביץ לכלכלה וחברה שמתקיים בחיפה. זו הפעם הראשונה שפלוג מציגה את שוק העבודה בצורה כה בולטת בתור הבעיה מרכזית של המשק הישראלי, או יותר נכון בתור הבעיה המרכזית שהמשק יכול להתמודד איתה בכוחות עצמו, שכן בשאר הנושאים המקרו־כלכליים הוא תלוי בהשפעות מהעולם.

נגידת בנק ישראל, קרנית פלוג צילום: נמרוד גליקמן

יותר עובדים משתכרים פחות

אם נשים בצד את השיקולים המקרו־כלכליים אזי כל הבעיה כולה ברמת משק הבית מסתכמת בנתון שהנגידה מדגישה והוא שהשכר הממוצע הריאלי עלה מאז 2003 רק ב־0.7% לשנה בממוצע. המשמעות: העובד הישראלי הממוצע בקושי הצליח להדביק את האינפלציה, אם בכלל, ובמשך 11 שנה רמת החיים הכלכלית שלו לא עלתה משמעותית.

פלוג מונה 3 סיבות עיקריות למצב העגום הזה. הסיבה הראשונה היא כניסה של עובדים ללא ניסיון לשוק העבודה — בעיקר גברים חרדים ונשים ערביות — ומטבע הדברים שכרם ההתחלתי הוא נמוך ומוריד את הממוצע. במקביל, יש עלייה בשיעור העובדים במשק שעובדים במשרה חלקית ולכן שכרם החודשי נמוך. והסיבה השלישית היא מה שפלוג מכנה כ"ירידה בתמורה לעבודה בתוצר", כלומר אם בשנות ה־90 על כל שקל שהיה נכנס לקופת המפעל המעסיק היה מעביר 75 אגורות למשכורות העובדים, ב־2012 כבר מדובר על 63 אגורות בלבד.

הסיבה האחרונה היא חשובה במיוחד ופלוג מרחיבה עליה מעט. מדובר בתופעה גלובלית שנובעת בין השאר משינויים טכנולוגיים שמייתרים מקצועות כפיים מצד אחד ועוזרים לעובדים אקדמאים ומשכילים לשפר את התפוקה שלהם.

קרנית פלוג בלשכתה צילום: עמית שעל

האמת מאחורי נתוני הצמיחה

אם השכר הממוצע כמעט ולא עלה, אז איך הצמיחה של המשק הישראלי מאז 2003 עומדת על ממוצע שנתי של כ־3.8%? התשובה של פלוג היא שהגידול בתוצר נבע מגידול במספר העובדים.

על פי נתוני הלמ”ס, 75% מבני 25–64 מועסקים כשכירים או עצמאים לעומת 70% לפני 7 שנים. העלייה המרשימה הזו היא אילוץ של משפחות להגדיל את שעות העבודה שלהם, לדוגמה לעבור מחצי משרה למשרה מלאה או אפילו מעקרת בית או אברך בכולל לעובד.

“נניח שבמשק יש משפחה אחת בלבד המונה זוג הורים ושני ילדים”, הסבירה פלוג. “נניח כי רק אחד ההורים עובד והוא משתכר 100 אלף שקל בשנה המתחלקים בין כל בני המשפחה, כך שהתוצר לנפש הוא 25 אלף שקל. נניח שבן הזוג השני נכנס לשוק העבודה בשכר זהה – הכנסת משק הבית הוכפלה והתוצר לנפש גדל פי 2, אך השכר במשק נותר בלא שינוי”.

למעשה, אומרת פלוג, נתוני הצמיחה היפים של המשק הישראלי לא מספרים את כל הסיפור שמתרחש במשפחה הישראלית. טוב שמי שלא עבד יוצא לעבוד, אך מדובר באילוץ שנכפה על משפחות רק כדי שיוכלו להישאר ברמת חיים סבירה או להגדיל אותה במעט (מתוך הנחה שההעדפה המקורית של המשפחה היא שלא שני בני הזוג יעבדו במשרה מלאה). לכך יש השלכות ששכר לא יפצה עליהן, כמו היעדרות ההורים שעות רבות מהבית, אך בעיקר — וזו נראית כמו פרשנות סבירה לפלוג — קלקול במנגנון שלפיו עבודה בהיקף סביר מבטיחה רמת חיים סבירה.

את המציאות הזו רואים בבדיקה שערך בנק ישראל, שבה מצא כי העובד הישראלי הממוצע עובד 37.1 שעות בשבוע – גבוה ב־10.4% מהממוצע במדינות ה־OECD.

לשתף את הערבים והחרדים

הפריון לעובד הוא מבחינת בנק ישראל הנקודה המרכזית לתיקון בשוק העבודה. שורת מחקרים שביצע הבנק בשנה האחרונה העלו כי העובד הישראלי הממוצע יעיל בערך כמו עמיתו ביוון ומייצר בכל שעת עבודה ממוצעת 24% פחות תוצר מהעובד המקביל במדינות המפותחות. לדעת פלוג, “פריון העבודה הנמוך בחלק מענפי המשק משתקף בשיעור גבוה של עובדים בשכר נמוך, הבא לידי ביטוי בכך שהשכר החציוני עמד על כ־6,000 שקל לחודש נכון ל־2012, נמוך בהרבה מהשכר הממוצע - כ־9,500 שקל לחודש”.

שורה של מחקרים של בנק ישראל מראים כי אחת הסיבות לפערים בהכנסות של עובדים בישראל ובין העובד הישראלי לעובד האירופי היא ההשכלה של כל אחד מהם וההשכלה הממוצעת בענף הישראלי לעומת הענף המקביל באירופה.

פלוג מזכירה עוד שתי בעיות בשוק העבודה שיש לטפל בהן. האחת היא הגדלת שיעור ההשתתפות של גברים חרדים ונשים ערביות, שעומד כיום על כ־47% ו־27% בהתאמה. מדובר אמנם בעלייה ניכרת לעומת שנים עברו, אך עדיין נמוך יחסית ליותר מ־70% של העובד היהודי הלא חרדי. הסיבה לכך, היא אומרת, היא ש“על פי המגמות הדמוגרפיות הצפויות, משקלן של שתי האוכלוסיות, הערבים והחרדים, באוכלוסייה יגדל משמעותית”.

בעיה לא פחות מורכבת היא זו של החינוך המקצועי, או “אתגר התאמת המיומנויות וההשכלה לשוק העבודה המשתנה ולשפר את כושר התחרות שלנו ואת היתרון היחסי שלנו בענפים עתירי הון אנושי”, כפי שפלוג מכנה אותו.

למרות שאין זו הפעם הראשונה שפלוג מדברת על בעיית הפריון במשק הישראלי, היא לא מפרטת תוכנית ברורה להעלאת הפריון של העובדים במשק. במקום זאת היא מסתפקת באמירה מעניינת כשלעצמה על החינוך המקצועי בישראל.

אין זה סוד שחסרים בעלי מקצוע לתעשייה הישראלית, כמו רתכים ופחחים, ואכן פלוג אומרת כי “יש מקום להרחיב במידה ניכרת את החינוך המקצועי טכנולוגי”, אך מיד לאחר מכן מוסיפה כי אחד הסיכונים שחשוב לתת עליהם את הדעת ולהימנע מהם הוא “סימון מסלולם המקצועי של בני נוער כבר בגיל בית הספר, על סמך השתייכותם למעמד כלכלי חברתי, במקום על סמך הכישורים ותחומי העניין שעשויים להתפתח בגיל מאוחר יותר”. ולכן במקום זאת יש לתת בשלב התיכון לתלמיד לימודים טכנולוגיים-מדעיים כלליים, שמאוחר יותר יאפשרו לו לבחור בין כיוון מקצועי לאקדמי ואת החינוך המקצועי לרכז בהכשרות אחרי השירות הצבאי.

לבסוף פלוג אולי רמזה כי היתה זו טעות שלא להחיות מחדש את תוכנית ויסקונסין שנגדעה ב־2010 לאחר ביקורת ציבורית קשה, ואמרה כי “יש להקים עוד מרכזי תעסוקה שיעודדו את מקבלי קצבאות הבטחת הכנסה להצטרף לשוק התעסוקה” וידאגו גם שמי שלא צריך לקבל קצבת הבטחת הכנסה כי הוא יכול לצאת לעבוד אכן לא יקבל אותה.