לאבא שלי יש סולם: הקשר בין אי־שוויון להורות הליקופטר
בעולם של אי־שוויון מתרחב, הקושי לשרוד בשכבה החברתית העליונה הולך וגדל. התוצאה היא "הורי הליקופטר" שבאובססיה גדולה מאי פעם לא מפסיקים לרחף מעל ילדיהם, מכוונים כל צעד שלהם לכיוון הקריירה הרצויה, משלבים אותם במוסדות הלימוד המובילים ודואגים להם לחוגים הנכונים ולרישות החברתי המתאים. רק שלא ייפלו למטה, כי משם כבר אין סיכוי לטפס חזרה
"ההורים שלי שמחו כמובן כשקיבלתי ציונים טובים. אבל הם גם אמרו לי לא להגזים עם הלימודים, להשאיר זמן לעצמי", נזכר פרופ' פבריציו זיליבוטי בילדותו באיטליה. "כאשר התחלתי את בית הספר עברנו דירה מוויניולה, הכפר שבו גדלתי, לעיר הקרובה, בולוניה. וכשההורים שלי בחרו איפה לגור בבולוניה, השיקול העיקרי היה מציאת מקום מגורים שקרוב לעבודה של אבא שלי. לא היתה להם שום אובססיה בנוגע לאיכות בית הספר בשכונה שבה נגור".
מאז הספיק זיליבוטי להפוך לאב בעצמו ולהחליף מקום מגורים יותר מפעם אחת, בעקבות הקריירה האקדמית שלו. כיום הוא מתגורר עם משפחתו בשוויץ, שם הוא מכהן כפרופסור לכלכלה באוניברסיטת ציריך. אבל הגישה שלו שונה מאוד מזו של הוריו. "כבר עברנו עם הבת שלי שלוש פעמים, והדבר הראשון שחשבנו עליו בכל פעם היה באיזה בית ספר היא תלמד. לפני שעברנו באנו לביקורים מקדימים, דיברנו עם ההנהלה, השווינו בין בתי ספר פרטיים לציבוריים, הכל כדי שתהיה לנו תמונת מצב מדויקת.
איימי צ'אווה. בין סמכותית לשתלטנית צילום: אי פי איי
"הבת שלי גם התחילה לנגן בגיל 3. אני לא חושב שהיא תהפוך לפסנתרנית, אבל זה מספק משמעת עצמית ומועיל לחינוך שלה באופן כללי, למה שאפשר לקרוא 'ההון האנושי' שלה. ההורים שלי לא היו מתנגדים לפעילויות כאלה, אפילו תומכים בהן, אבל הם גם חשבו שאני צריך לצאת לרחוב ולשחק עם ילדים אחרים. גם לדעתי זה חשוב, אבל איכשהו תמיד יוצא שאנחנו מציעים מיוזמתנו פעילויות מובנות שמשלימות את החינוך הפורמלי. אני בשום פנים ואופן לא מנסה להגיד שאני הורה יותר טוב משהיו ההורים שלי, אלא פשוט שהתרבות השתנתה באופן עמוק".
מה מקור ההבדל בין הגישה הרגועה של פעם להורים הלחוצים של היום? במקרה של הוריו, מסביר זיליבוטי, חלק מהעניין קשור למקום העבודה. "אבא שלי עבד כטכנאי בטלוויזיה הציבורית, והוא נהג להגיד שיש שם הרבה הזדמנויות עבורי. באותה תקופה לילדים של עובדים במגזר הציבורי באיטליה היה נתיב מהיר לתעסוקה, וזה מה שהוא חשב: שאני יכול לעשות שם את הקריירה שלי. תוצאות טובות בבית הספר אולי חשובות עבורי כאדם, אבל לא בהכרח חשובות להצלחה שלי בחיים. ובכל מקרה המציאות אז לא היתה תחרותית כל כך".
כאן, בתחרות העזה של ימינו, טמונה התובנה העיקרית של זיליבוטי. הגורם העיקרי לעליית רמות הלחץ בקרב הורים, מה שמביא אותם לבלות שעות ארוכות מדי שבוע בהסעת ילדיהם מחוג לחוג, בעזרה בשיעורי בית ובשיחות עם המורה, היא המציאות הכלכלית - ובעיקר הזינוק האדיר באי־שוויון שנרשם בחברה המערבית בעשורים האחרונים. החשש שהילדים יישארו מאחור בחברה האי־שוויונית שבה אנו חיים, הוא מסביר, הוא הסיבה לכך שקם דור של "הורי הליקופטר", שמרחפים ללא הרף מעל לילדיהם ומספקים להם הכוונה והדרכה - שלא לומר לחץ בלתי פוסק.
המתירני, השתלטני והסמכותי
המסקנה הזאת עומדת במרכזו של מחקר מכה גלים שפרסם הקיץ זיליבוטי (Zilibotti), מהכלכלנים הבולטים באירופה, שעתיד לכהן בעוד שנה כנשיא האגודה האירופית לכלכלה, עם פרופ' מתיאס דופקה (Doepke), שמלמד באוניברסיטת נורת'ווסטרן בשיקגו. במחקר שלהם השניים מציעים תיאוריה כלכלית גורפת שמסבירה למה הורים בוחרים סגנונות הורות שונים, וגם את תנודת המטוטלת הגדולה שחלה בנושא זה במהלך ההיסטוריה - מסגנון הורות נוקשה למתירני, ואז בחזרה לסגנון לוחץ. "חקרנו איך שינויים בסביבה הכלכלית ובתמריצים הכלכליים משנים את התרבות שלנו, ובעקבות זאת את הערכים שההורים מנסים להעביר לילדיהם", אומר דופקה, שלמד אצל הכלכלן זוכה פרס הנובל גארי בקר באוניברסיטת שיקגו.
צמד הכלכלנים מדבר על שלוש גישות לגידול הילדים: מתירני, שתלטני וסמכותי. "הסגנון המתירני הוא זה שבו ההורים מקבלים את הנטיות של הילדים שלהם וזורמים איתן", מסביר דופקה. "אם הילד או הילדה רוצים לרקוד בלט ולא לשחק כדורגל, אז אפילו אם אני מעדיף כדורגל אני אתעלם מזה ואכבד את הבחירה שלהם.
"הסגנון השתלטני", ממשיך דופקה, "הוא כמו שהוא נשמע. ההורים חושבים שהם יודעים הכי טוב מה טוב בשביל הילד, ויכפו עליו את רצונם. הסגנון הזה מקושר עם מעט מאוד עצמאות לילד, ואולי גם עם ענישה גופנית, מכות, התנהגות אגרסיבית שהיתה נפוצה פעם.
"אבל יש גם סגנון אחר שבו ההורים כופים את רצונם, והוא הסגנון הסמכותי. ההורה עדיין חושב שהוא מבין הכי טוב, אבל הדרך לגרום לילד לעשות את הדבר הנכון היא שונה. במקום כפייה, ההורים מנסים לשכנע את הילד, להסביר לו מה הדבר הנכון לדעתם, עד שהילד מסכים מרצונו לעשות את זה. אתה לא מכריח את הילדים לשבת להכין את השיעורים ומעניש אותם, אלא אתה מעצב את ההעדפות שלהם מגיל מוקדם, מדגיש שבית ספר זה חשוב, שעבודה היא דבר חשוב, שאתה תהיה מאוכזב אם הם לא ילכו בנתיב הזה. אתה עושה להם אינדוקטרינציה במקום כפייה".
באמצעות שלושת סגנונות ההורות האלה, שמוכרים מהספרות הפסיכולוגית, זיליבוטי ודופקה מציעים היסטוריה מקוצרת של ההורות האנושית. "עד המאה ה־19 מאוד ברור שהגישה השתלטנית נחשבה נכונה", אומר דופקה. "בכל ספר שאתה קורא, עם מעט מאוד יוצאים מהכלל, העצה היא שהאב צריך לנקוט יד קשה, להכות את הילדים, אחרת הוא לא מגדל אותם טוב".
איור: עינת צרפתי
חוסך שבטו שונא בנו?
"זה מופיע לא רק בתנ"ך, אלא כמעט בכל הספרים שמצאנו, וזה מתקשר היטב לעובדה שלאורך רוב הההיסטוריה היתה מידה מאוד מוגבלת של ניידות במשלח היד. רוב האוכלוסייה עבדה בחקלאות, וחקלאים ירשו את החווה מהוריהם. למעשה ההורים והילדים עבדו יחד כל חייהם, ואתה רכשת את כישוריך מאביך, לא ממישהו אחר. במצב כזה הגישה השתלטנית היא דרך הרבה יותר קלה לכפות את רצונך על הילד מאשר להיכנס לוויכוחים ארוכים. רק לקראת המהפכה הצרפתית אנשים כמו ז'אן ז'ק רוסו החלו להציג דעות קצת שונות לגבי הילדות, אבל הרעיונות האלה לא זכו לאימוץ נרחב עד המאה ה־20. עוד לפני מאה שנה היה מאוד נפוץ, כמעט אוניברסלי, שהורים יכו את ילדיהם".
רק במהלך המאה שעברה, ובעיקר אחרי מלחמת העולם השנייה, כל זה השתנה. "השיטות המסורתיות של חינוך נראו פתאום מאוד מיושנות, היתה מחאה נגדן, וזה הוביל לפריחת סגנון ההורות האנטי־שתלטני של שנות השישים והשבעים. בתקופה שבה אני גדלתי, בגרמניה של שנות השבעים והשמונים, ההורות היתה הרחק בכיוון המתירני. ענישה גופנית היתה מאוד נדירה והסתכלו עליה באופן מאוד שלילי. היה גם מעט מאוד לחץ מכיוונים אחרים. יום הלימודים היה חצי יום, ההורים שלי אף פעם לא בדקו את שיעורי הבית, ולא היית צריך לעבוד יותר מדי קשה. זו היתה ילדות עצמאית ודי מוגנת, בלי יותר מדי לחץ ממבוגרים".
מה הקשר בין השינוי הזה לכלכלה?
"עד שנות השבעים נרשמה מגמה היסטורית של ירידה באי־שוויון בעולם. כשאני גדלתי בגרמניה האי־שוויון היה מאוד נמוך, ולשאלה אם הלכת להיות פועל בפולקסווגן או להיות רופא או עורך דין היתה מעט מאוד השפעה על ההכנסה נטו שלך. מעבר לכך, באותה תקופה גם מוסדות החינוך לא היו כל כך סלקטיביים ולא היה ביניהם כזה הבדל. כל מי שהיתה לו תעודת בגרות יכול היה להירשם ללימודים באוניברסיטה, וכל האוניברסיטאות היו פחות או יותר אותו הדבר. בגרמניה אין מקום כמו הרווארד. אז נכון, צריך היה לסיים בית ספר תיכון, אבל אפילו אם לא היתה לך תעודת בגרות והפכת לפועל, עדיין עשית כסף. כל הרעיון שתוכל להפוך לעשיר יותר על ידי עבודה קשה יותר, שיהיה לך קשה בחיים אם לא תתקבל לאוניברסיטה טובה, לא היה ממש קיים.
פרופ' דובקה. "כשגדלתי בגרמניה בשנות השבעים האי־שוויון היה מאוד נמוך. לפועל בפולקסווגן, לעורך דין ולרופא היתה בערך אותה הכנסה. במצב כזה טבעי שההורים יהיו מתירנים. למה ללחוץ על הילד ללמוד יותר אם אין לזה השפעה על הצלחתו בחיים?"
"בהינתן כל זה", ממשיך דופקה, "מאוד טבעי שההורים יהיו רגועים. איזו סיבה יש ללחוץ על הילד שלך ללמוד יותר מתמטיקה או להשתתף ביותר פעילויות אחרי בית הספר אם אין לזה שום השפעה על האוניברסיטה שאליה הוא ילך או על ההצלחה שלו אחר כך? הרבה יותר טבעי לומר 'אני אחסוך לעצמי את המאמץ ואחסוך לילד שלי את הכאב'. היו תמריצים חזקים להיות הורה מתירני".
אם לא תלמד לא תצליח בחיים
אלא ששנות השבעים כבר הרחק מאחורינו. העבודה המאורגנת כמעט שאינה קיימת, בטיחות תעסוקתית היא חלום רחוק, הפערים בהכנסות אדירים, והמנצח לוקח הכל. כתוצאה מכך התחרות עזה - והיא מתחילה מוקדם.
"העשורים האחרונים אופיינו על ידי מגמת אי־שוויון גובר בכל הרמות", אומר דופקה, ומדגיש שההורים ערים היטב למגמה הזאת. "להורים במעמד הבינוני בארצות הברית למשל יש הרבה חרדה בימינו, לא רק לגבי השאלה אם הילד שלהם ילך לקולג', אלא גם סביב השאלה לאיזה קולג' הוא ילך. לקבלה למוסד טוב להשכלה גבוהה יש השפעה מאוד גדולה על ההזדמנויות אחרי הלימודים. לכן יש מירוץ בין הילדים להגיע למקומות הראשונים, וחוסר הצלחה בלימודים הפך לבעיה גדולה. פעם אם סיימת תיכון בארצות הברית, זה נתן לך מסלול למשרה מאוגדת במפעל. היום הסיכויים שלך למצוא עבודה לא מזהירים. ולכן אנשים נהיו מודאגים. אם אתה מדבר עם הורים כאן בארצות הברית ברור שהדאגה היא בנוגע לתוצאות ארוכות הטווח של המסלול שהילד שלהם בוחר. וזה מה שמניע הרבה מההורות האינטנסיבית המודרנית".
אבל למה ההורים המודרניים הם הורי הליקופטר ולא הורים שתלטנים שמכים את הילדים?
"הבחירה בין האסטרטגיות האלה תלויה בכמה שליטה יש לך. אם יש לך שליטה מלאה על הילד שלך לאורך כל חייו אז להיות שתלטן הוא הדבר הפשוט לעשות. אבל במציאות המודרנית, שבה הילדים מסיימים את בית הספר בגיל 18 ואז עוברים לעיר אחרת כדי ללמוד, האסטרטגיה השתלטנית כבר לא תעבוד. מה שכן אפשר לעשות במציאות כזאת הוא לעצב את ההעדפות של הילדים כך שהם יעשו בעצמם מה שאתה חושב שהוא הדבר הנכון. אם בשלב שבו הילדים צריכים ללמוד קשה הם נמצאים לבד, הגישה הסמכותית היא היחידה שתעבוד. לכן ההורים המודרניים מנסים להנחיל לילדיהם את ערכי העבודה הקשה כבר מגיל צעיר.
"אני מרגיש את זה בעצמי, וזה מה שגרם לזיליבוטי ולי להתחיל לחשוב על זה. הדרך שבה אנחנו מגדלים את ילדינו שונה מאוד מהדרך שבה גידלו אותנו. למען האמת, האופן שבו אני מגדל את ילדיי שונה מהאופן שבו ציפיתי שאגדל אותם. חשבתי שכאשר יהיו לי ילדים אני אהיה הרבה יותר רגוע מההורים האמריקאים שסביבי, למשל. ואז נולדים לך ילדים, ואתה מסתכל על העולם וחושב על בתי ספר ולאיזו אוניברסיטה הם ילכו, ופתאום אני מגלה שאני דומה הרבה יותר להורים האמריקאים מאשר לאיך שההורים שלי היו לפני 30–40 שנה". דופקה מתוודה שגם הוא יושב עם הילדים לעשות שיעורי בית, עוקב מקרוב אחרי ההתקדמות שלהם בבית הספר, ושהבן הגדול שלו לומד לנגן בשני כלי נגינה.
פרופ' זיליבוטי: "הוריי שמחו כשקיבלתי ציונים טובים, אבל הם גם אמרו לי לא להגזים עם הלימודים, להשאיר זמן לעצמי. כשהם התלבטו איפה לגור, השיקול היה קרבה למקום העבודה, לא איכות בית הספר. כשאנחנו עברנו, הדבר הכי חשוב לנו היה באיזה בית ספר בתנו תלמד"
מי ששווה יותר חופשי יותר
האי־שוויון מסביר לא רק את השינויים שחלו בסגנונות ההורות לאורך השנים, אלא גם את ההבדלים שאפשר למצוא בין הורים במדינות שונות. הוא יכול להסביר, למשל, למה הורים בארצות הברית מדגישים עבודה קשה יותר מהורים בגרמניה, ולמה הורים במדינות סקנדינביה שמים יותר דגש על עצמאות לעומת שוויץ. שני הכלכלנים מצאו שכאשר מסתכלים על תוצאות "סקר הערכים העולמי", סקר מקיף שנערך זה יותר משלושה עשורים בעשרות מדינות, מגלים שבכלכלות שבהן יש שוויון גבוה ההורים דוגלים בעצמאות ודמיון, שמאפיינים הורות מתירנית, ולעומת זאת במדינות שבהן שולט האי־שוויון ההורים מאמינים בעבודה קשה, מה שמאפיין הורות סמכותית (ראו גרף). במילים אחרות: אמרו מה רמת האי־שוויון במדינתכם, וזיליבוטי ודופקה יגידו לכם מה הסיכוי שתעודדו את ילדכם לגלות את דרכו בעולם בעצמו לעומת הסיכוי שתעשו כל מאמץ להפוך אותו לתלמיד חרוץ ומסור שעוקף את המתחרים בסיבוב.
"התשואה לחינוך שונה מארץ לארץ. בארצות הברית התשואה על לימודים בהרווארד גבוהה בהרבה מאשר התשואה על כך שתלך לאוניברסיטה הכי טובה בשבדיה או בנורבגיה", אומר דופקה. לכן ההורים בסקנדינביה מתירנים יותר עם ילדיהם, ואילו ההורים האמריקאים דוחפים אותם למסלול מאוד מסוים של השקעה בלימודים אינטנסיביים כבר מגיל צעיר. ועם זאת, החוקרים מדגישים כי רוחות השינוי לכיוון הורות סמכותית כבר נושבות גם באירופה - אולי בעקבות המשבר הכלכלי והירידה בביטחון הסוציאלי גם שם. זיליבוטי אומר כי בסקנדינביה יש היום מגמה של הורות אינטנסיבית יותר, וגם באיטליה מולדתו העניינים מתחילים להשתנות. גם דופקה אומר דברים דומים על המולדת הישנה: "הורים גרמנים בימינו נעשים הרבה יותר מעורבים. את החרדה לגבי בית הספר שאפשר למצוא בכל עיר אמריקאית אפשר למצוא בימינו גם בברלין ובמינכן".
מי שרוצה יכול כמובן למצוא במחקר של השניים מקבילות למציאות השוררת לפחות בקרב חלק מההורים בישראל האי־שוויונית של 2014 - במירוץ המתחיל בחוגים לאנגלית בגן חובה וחוגי העשרה בבית הספר היסודי, ממשיך באינספור טלפונים למחנכת, ומגיע עד כדי קורסי הכנה למבדקים של יחידת 8200. כל מה שאפשר לעשות כדי להשיג לילדים עוד יתרון קטן במירוץ התחרותי והתובעני של החיים.
מעמד הביניים נלחם על מקומו
מי שמסמלת באמריקה יותר מכל את הרוח התחרותית שאחזה בקרב ההורים היא איימי צ'ואה, שספרה "הימנון הקרב של אמא נמרה" היה לאחד מרבי־המכר הגדולים של 2011 בארצות הברית ועורר סערה ציבורית. בספר צ'ואה מתארת את סגנון ההורות התובעני שלה, ששואב השראה משורשיה הסיניים והוביל את בנותיה להיות ילדות פלא מוזיקליות ולהתקבל לאוניברסיטאות יוקרתיות. במאמר שפרסמה אז פירטה צ'ואה את רשימת הדברים שהיא אוסרת על ילדותיה. למשל: "לישון אצל חברות; לבקר אצל חברות אחר הצהריים; להשתתף במחזה בבית הספר; לראות טלוויזיה או לשחק במחשב; לקבל ציון שהוא פחות מ־100". בעיקר תבעה צ'ואה מבנותיה עוד ועוד עבודה קשה.
פרט ביוגרפי אחד חשוב לציון: צ'ואה אינה מהגרת ענייה לארצות הברית שדוחפת את בנותיה לעתיד טוב יותר. היא פרופסורית למשפטים באוניברסיטת ייל, מהמוסדות האליטיסטיים בארצות הברית, וכך גם בעלה היהודי. הורות אינטנסיבית, מתברר, היא תופעה שרווחת דווקא בקרב הורים משכילים. זיליבוטי מדגיש שצ'ואה היא דוגמה קיצונית להורות סמכותית, על סף הסגנון השתלטני, אבל מסכים שכיום ההורים הדוחפים, שמדרבנים את ילדיהם, הם דווקא מהמעמד הבינוני־גבוה, שבצורה זו מבקש להנציח את עצמו ולשמר את מקומו.
"חלק מהעניין הוא ההון האנושי של ההורה. אם אני אומר לבת שלי שחשוב שהיא תלמד מתמטיקה, זה מאוד עוזר שאני יכול לעזור לה אם היא נתקלת בקשיים ולספק לה תמיכה. זה הרבה יותר קל. מעבר לזה, יש לי מידע טוב לגבי מה נדרש כדי להצליח במערכת החינוך, ואני יכול לספק לה את העצה הזאת. הבעיה היא שכך האי־שוויון מקצין. מגמת ההורות הזאת נותנת יתרון למשפחות עם סוג החינוך הנכון, שהוא בחלקו עניין של הכנסה ובחלקו עניין של היכולת לתמוך בילד. אם ההורים לא ניחנים בכישורים ובכסף סגנון ההורות הזה פחות דומיננטי, ומה שהם מעבירים הלאה הוא עוני ומוביליות חברתית נמוכה", אומר זיליבוטי.
הדברים האלה, אגב, מוצאים גיבוי במחקר שפרסמו ב־2010 הכלכלנים סינתיה וגארי ראמי (Ramey) מאוניברסיטת סן דייגו, ובו מצאו שבעשורים האחרונים עלה מספר השעות שהורים בארצות הברית מבלים עם ילדיהם. אלא שכמעט כל הגידול הזה נרשם בקרב הורים בעלי תואר ראשון לפחות. לאם חד הורית ענייה שעובדת בשתי משרות אין הרבה זמן לבלות עם הילדים, ובכך גדלים הסיכויים שילדיה ייוותרו, כמוה, מאחור.
על פי התחזית המפורסמת של פרופ' תומס פיקטי, אם לא יינקטו צעדים דרסטיים, האי־שוויון במאה ה־21 רק עתיד להחריף - מה שלפי זיליבוטי ודופקה יגרום בהכרח לכך שגם סגנון ההורות יהפוך ללוחץ יותר, והורי ההליקופטר ירחפו עוד יותר קרוב לילדיהם. "זו אולי לא התוצאה האפשרית הכי נעימה, אבל זה מה שהמודל הכלכלי שלנו מראה", אומר דופקה.
זיליבוטי, שלמד עם פיקטי במסלול הדוקטורט בכלכלה בלונדון סקול אוף אקונומיקס (וכמוהו זכה גם בפרס יִריוֹ יאנסֵן היוקרתי לכלכלנים אירופים מובילים), אומר שיש לו דעות פחות מוצקות משל פיקטי לגבי המגמה ארוכת הטווח, אם כי "אין ספק שב־30 השנים האחרונות האי־שוויון גבר".
מה בכל זאת אפשר לעשות? "אם הייתי צריך לבחור זירה אחת להילחם עליה, הייתי מתמקד במערכת החינוך", אומר זיליבוטי. "אני מאוד מאמין בחינוך ציבורי ובבתי ספר כדרך להקל על אי־שוויון, אבל בהרבה מדינות בתי הספר הופכים את האי־שוויון לקיצוני יותר, למשל בתי ספר פרטיים שמבוססים על כמות הכסף שההורים יכולים לשלם, או הבדל בין בתי ספר בשכונות שונות, כמו בארצות הברית. מאוד קשה לטפל בהבדלים בין משפחות, אבל מערכת בתי הספר יכולה להקל על המצב או להחמיר אותו. לכן הייתי אומר 'בואו לא נתמקד בלקיחת משאבים מאלה שיש להם יותר מדי, אלא בניסיון להפוך את החברה לשווה יותר'. חייתי בשבדיה הרבה שנים. זה לא רק שהמדינה מבצעת חלוקה מחדש של העושר, אף שזה חלק מהעניין. הסקנדינבים פשוט שווים יותר זה לזה. ומערכת החינוך שלהם היא שעוזרת להפוך אותם לכאלה".
