איך נכתוב במאה ה־21?
ולמה הדקדוק הוא הדבר הכי שולי בפיתוח סגנון
קראתי שתי ספרים גם.
צרם לכם, המשפט הקודם? מתחשק לכם לתקן אותו בעיפרון או לשלוח מסר נוזף לכותב ולמגיה? להגנתי אומר שתוכנת תיקון השגיאות במחשב שלי לא התריעה על שום טעות. לא ברור שיש קונצנזוס על חוקי הדקדוק או על מידת הקנאות שבה ראוי להיצמד אליהם. יש אפילו מי שיזדרזו להגן על זכותי לכתוב ולדבר כך, בשפת רחוב. יתרה מכך: בדקתי עם עשרה אנשים שונים, וכולם הבינו את משמעות המשפט. אז מה הוביל לצרימה? ועד כמה היא חמורה?
יש כמה תפיסות שונות למהי שפה נכונה ותקינה, ורבים שמתנדבים לתקן את זולתם בדיבור, ובעיקר בסגנון הכתיבה. אלפי שעות מוקדשות לכך במרוצת שנות חינוך החובה. אבל סגנון כתיבה, איכותה והדקדוק והתחביר ממשיכים להיות נקודת תורפה אצל רבים. כושר ביטוי הוא אחד הכישורים היותר בעייתיים. לא ברור איך מלמדים את זה, אבל ברור שזה דבר שצריך ללמוד. רבים טוענים שכל עוד הקהל מבין אין צורך בתיקון הדובר או הכותב. אחרים מתרעמים על הקפדנות הכפייתית והטהרנית שמאפיינת את חובבי העיסוק בשפה נכונה. אלה מאיתנו שעדיין נושאים צלקות משינון לוחות הפעלים והשמות מימי בית הספר מוצאים עצמם דואבים שוב בבואם ללמוד שפה זרה. וכך קורה לא פעם שדווקא האנשים שיש להם הכי הרבה מה לומר, האנשים שראו והבינו יותר, הם גם העילגים ביותר בכתיבתם.
הבלשן והפסיכולוג פרופ' סטיבן פינקר הוא דוגמה לאדם אחד שגם יש לו מה לומר וגם יודע איך לומר זאת. פינקר מבלה דרך קבע ברשימות רבי־המכר העולמיים, וכבר הוזכר במדור זה. ספרו החדש נקרא "The Sense of Style", ובתרגום חופשי לשמו המלא: "היגיון הסגנון: מדריך לאדם החושב לכתיבה במאה ה־21". שם הספר מרמז בכוונה לשמו של המדריך הקלאסי לכתיבה באנגלית "The Elements of Style" ("יסודות הסגנון") של המרצה לדקדוק וויליאם סטראנק והעיתונאי וסופר הילדים א"ב ווייט. הספר, שמכונה בעגת הכותבים "סטראנק אנד ווייט", נחשב במשך שנים לכתבי הקודש של אנשים כותבים. אני כסטודנט התבקשתי לקרוא אותו, וכמרצה אני מבקש זאת מתלמידיי. גם כיום, כמעט מאה שנה מאז פרסום הספר, חסידיו הרבים טוענים שעוד לא קם לו יורש.
ספרו של פינקר אולי לא מבקש לרשת את הקלאסיקה מראשית המאה ה־20, אבל הוא בהחלט נכתב למאה שלנו. חלק הארי שלו עוסק בדקדוק ולשון, ומוקדש בעיקר לסובלנות. הוא ממחיש, גם בדוגמאות ובסגנון משוחח וגם בהצעות "עשה" ו"אל תעשה", כלל מוביל בכתיבה טובה: המוקד אינו כללי תחביר מקודשים או לפיד לשונאי שיש לשאת, אלא הקורא. בדיוק כפי שלמען הקורא יש לפשט שפה מקצועית ומושגים טכניים סבוכים, כך מותר למענו גם לחרוג מציוויים מילוניים. אם רוב ספרי הסגנון מלמדים את הכללים הנפוצים ואז מתירים: "לשבור את הכללים אחרי ששולטים בהם" - פינקר מביא עצות והדרכה מעשית לשבירת המוסכמויות והיציאה מהכלל.
כבר בפרק הראשון פינקר מצטט פסקת פתיחה מספר של ריצ'רד דוקינס ופסקת פתיחה מתוך ספר שכתבה אשתו של פינקר, שתיהן פסקאות שובות לב שמבטיחות מסע קסום בהמשך. הנכונות לנטוש כללים נוקשים ולהחליפם במשחקיות יצירתית היא הכלל החדש לכתיבה במאה ה־21. גם מי שלא כותב אנגלית ישפר בזכות הספר הזה את כתיבתו בכל שפה.
ומה שנשאר קבוע מאז סטראנק ווייט ועד פינקר הוא החשיבות של המאמץ מצד הכותב, למען ההבנה וההנאה של הקורא. מאמץ הוא הסוד של כתיבה טובה. לא כישרון מולד, ולא היצמדות קנאית לשתיים או שלושה כללי דקדוק.