הצעיר האחראי

אילו התיר החוק הגרמני לקטינים להקים מועדון או אגודה, ייתכן שמפלגת Peto מעולם לא היתה קמה, ודניאל צימרמן לא היה נבחר לתפקיד ראש העיר הצעיר ביותר אי פעם בגרמניה. אבל כשהוא וארבעה מחבריו לספסל הלימודים בתיכון החליטו בשלהי שנות התשעים שהם רוצים "לעשות משהו", הם גילו שעד גיל 18 החוק מטיל עליהם מגבלות שונות, אבל מפלגה הם דווקא יכולים להקים. אז זה מה שהם עשו.

"זה היה מין רעיון מצחיק, משהו שעשינו בשביל הכיף", מתאר לי צימרמן (32) במשרדו המרווח בבית העירייה של מונהיים אם־ריין את ההחלטה להקים את המפלגה כשהיה רק בן 16. "באותה מידה היינו יכולים לייסד קבוצת תיאטרון או להקה. לא היו לנו אז אג'נדה או אינטרסים פוליטיים". אבל האג'נדה לא איחרה לבוא, ובבחירות הראשונות שבהן השתתפה המפלגה היא זכתה ב־16% מקולות הבוחרים. אז עלה ב־Peto (בלטינית "אני דורש") הרעיון להציע מועמד לראשות העירייה, וב־2009, בגיל 27 בסך הכל, נבחר צימרמן לתפקיד. שנתיים אחר כך הוא כבר חולל בעיר בת 43 אלף התושבים לא פחות מנס כלכלי והצליח לשחרר אותה מחובותיה העצומים, 120 מיליון יורו, ולהביא אותה למצב של פלוס נכבד - 109 מיליון יורו כיום. בבחירות הבאות, שנערכו במאי השנה, הוא כבר גרף 95% מקולות הבוחרים.

באים לעבוד, לא לגור

Peto עדיין ממתגת את עצמה כמפלגת הצעירים, וגילם הממוצע של חבריה הוא 25. בקדנציה הקודמת היה אחד מסגניו של צימרמן בן 19, עוד שיא לאומי, והסגנים הנוכחיים הם בני 22 ו־24. מה הפלא, אם כך, שבבחירות 2009 קראה כרזת בחירות של אחת המפלגות היריבות: "הצילו! אנחנו עומדים להיות מנוהלים בידי ילדים!". אפשר רק לדמיין מה עובר בראשו של חבר מועצה בן 70 שצריך לשבת ולהקשיב לעמיתו בן ה־18.

פגשתי את צימרמן לקראת ביקורו האחרון בישראל. הוא צעיר מרשים ונאה, פתוח וחברותי, הדובר אנגלית שוטפת­ - לא דבר מובן מאליו בגרמניה. נדמה שסדר היום שלו אינו תובעני במיוחד, ולצד ההסברים כבדי הראש על הרפורמות הכלכליות שהנהיג, הוא מציע לקחת אותי לסיבוב אופניים בעיר הקטנה שבה נולד וחי כל חייו, השוכנת בגדה המזרחית של נהר הריין, סמוך לדיסלדורף וקלן. אנחנו מדוושים לאורך רחובותיה היפים, עוברים דרך ה"שלמנטורם", מגדל שנבנה במאה ה־15 ונותר שריד מהביצורים שהיו בעיר, ממשיכים לשפת הנהר הרחב ולפארק התעשייה ריין פארק, שעל שגשוגו הנוכחי חתום צימרמן. לאורך הטיול פונים אליו רבים מהתושבים בלבביות ובחיבה מופגנת. חלקם קוראים לעברנו בקול: "דניאל צימרמן, ראש העיר הטוב ביותר".

תמונות מחיי ראש העיר: חונך מגרש כדורגל חדש במימון העירייה

בפתיחת חנות מוצרי אלקטרוניקה חדשה במונהיים

בתצוגת אופנה בעיר

ההישג שהוביל צימרמן מורגש כמעט בכל פינה בעיר. במבט ראשון זוהי עוד עיר פרבר גרמנית מנומנמת, אבל מבט מעמיק יותר מצביע על טוויסט לא שגרתי: בין הקשישים המטיילים והאמהות עם עגלות תינוק מסתובבים המוני צעירים בלבוש מחויט. אלה מועסקים באחת החברות החדשות שהתמקמו בעיר בשנים האחרונות, ונראים ממהרים בבוקר למקום עבודתם, יוצאים בצהריים להפסקה קצרה - ובסוף יום העבודה ממהרים חזרה לבתיהם בקלן או בדיסלדורף הסמוכות. כמעט אף אחד מהם, מודה צימרמן בצער, לא עבר לגור במונהיים. מצד שני, גם אין בעיר בתים פנויים ואין לה כל כך לאן להתרחב.

גילם הצעיר של חברי מפלגתו אינו משקף את גיל התושבים, מסביר צימרמן. "יש הרבה צעירים שעוזבים כדי ללמוד ולגור בעיר הגדולה, אם כי רבים חוזרים בהמשך עם ילדים קטנים. אבל באמת לא גרים פה הרבה אנשים בין הגילים 20 ל־30".

אתה מעולם לא חשבת לעזוב?

"אני לא שולל מגורים בעיר גדולה, ויש לי הרבה חברים בברלין שאני נהנה לבקר, אבל החיים הובילו אותי להישאר כאן. חברי המפלגה הם המעגל החברתי שלי, וכשאנחנו רוצים לצאת לבר או למסיבה אנחנו נוסעים לדיסלדורף או לקלן, מרחק חצי שעה בסך הכל. גם הוריי גרים במונהיים, ואני בנם היחיד".

קצת אחרי ארבע אחר הצהריים אנחנו שבים לבית העירייה, אחרי ארוחת צהריים דשנה במסעדה טורקית מקומית האהובה על צימרמן. המקום שומם, וצימרמן מופתע כשהוא מוצא בבניין את אחת העובדות. אכן, החיים טובים במונהיים.

המס ירד, ההכנסות עלו

ההידרדרות שהביאה את מונהיים אם־ריין לחובות של 120 מיליון יורו, סכום השווה לתקציב השנתי של העיר, החלה לפני כמעט 30 שנה. "עד שנות השמונים מונהיים הרוויחה הרבה כסף מהתעשייה שלה", מסביר צימרמן, "אבל חלק מהתעשייה הזאת נסגרה ב־1987, ובעיקר מפעל גדול של חברת האנרגיה 'של'. זה העלה את רמת האבטלה בעיר, וכמובן הביא לירידה חדה בתקבולי המסים. העירייה דווקא התכוננה לזה על ידי כך שנתנה שטח גדול לחברת באייר, שהתיישבה פה בערך באותו זמן. אבל בשנות התשעים שונתה שיטת המיסוי הלאומי לעסקים, וזה אפשר לחברות גדולות שהעסיקו הרבה אנשים כמעט לא לשלם מסים מקומיים. מונהיים התרכזה אז רק בחברות גדולות ולכן היתה בבעיה. זה היה המצב שמצאתי כשהתמניתי לראשות העירייה".

דניאל צימרמן בכיכר התרבות בתל אביב. "לאורך הקמפיין התמקדנו באינטרסים של צעירים, ובכל זאת קיבלנו הרבה קולות גם מהאוכלוסייה המבוגרת" צילום: תומי הרפז

צימרמן ניגש לפתור את מצוקתה הכלכלית של העירייה באמצעי שעשוי להישמע פרדוקסלי ברגע הראשון: הורדה דרסטית של מס העסקים המקומי, שעמד עד 2011 על 15.5%. כעת, אחרי שתי הורדות, עומד המס המקומי לעסקים על 9.9%, כאשר הגבול התחתון הקבוע בחוק הוא 7%. "ההיגיון שלי היה פשוט; רציתי שלחברות קטנות ובינוניות יהיה אינטרס להגיע לכאן". ההורדה עשתה את שלה, ומשכה לעיר חברות רבות שהמיסוי הנמוך, לצד הקִרבה הרבה לדיסלדורף וקלן השכנות, קרצה להן. הן התמקמו באזור התעשייה ריין פארק על גדות הנהר - חלקן בבנייני משרדים שננטשו וחלקן במבנים חדשים שבנו לעצמן.

את ההחלטה הנבונה על הורדת מסים אפשר בהחלט לזקוף לזכותו של צימרמן, אבל מה שאִפשר לו לעשות זאת היה בעיקר מזל. "לפי החוק הגרמני, עיר חייבת להיות במאזן שנתי חיובי כדי להוריד מסים", הוא מסביר. "ב־2008 שיטת המס הלאומית שונתה שוב, כך שחברות גדולות נדרשו לחזור ולשלם מסים מקומיים. אחת החברות הגדולות שהיתה ממוקמת במונהיים לא עשתה זאת בהתחלה, ורשויות המס הורו לה לשלם רק ב־2011, אחרי שנבחרתי, כך שבשנה זו היא שילמה רטרואקטיבית על ארבע שנים סכום של 35 מיליון יורו - שהעביר את העיר באותה שנה מגירעון לעודף. חשבנו מה אפשר לעשות עם הכסף הזה שיחולל שינוי לא רק בטווח הקרוב אלא ישפיע לטווח הארוך על המצב הכלכלי של העיר, וכך הגענו לרעיון של הורדת מסים כדי למשוך עוד חברות לעיר. לשמחתנו זה עבד".

פארק מונהיים בעיר התאומה טירת הכרמל. "אני חושב שמה שדומה בינינו זאת הדינמיות" צילום: Thomas Spekowius

החברות שעברו למונהיים עוסקות בעיקר בניהול קניין רוחני. רובן חברות קטנות, אבל ביניהן גם 20 חברות גדולות, שמשלמות לעיר יותר מ־10 מיליון יורו בשנה במסים. החברה הגדולה ביותר מבחינת מספר העובדים שעברה למונהיים היא ecolab, שמייצרת חומרי ניקוי אקולוגיים. במפעלה הנוכחי, שאיחד כמה מפעלים בגרמניה, היא מעסיקה 700 עובדים. 500 מהם עברו איתה מדיסלדורף למונהיים. 200 הגיעו מחלקים אחרים בגרמניה.

כיום נראה האזור כמו גרסה מוקטנת של רמת החייל בתל אביב או קריית אריה בפתח תקווה, רק בלי המסעדות הרבות. "העובדים בעיקר מביאים אוכל מהבית", מודה צימרמן, שמוסיף כי הוא ישמח אם בשלב הבא ייפתחו באזור גם מסעדות ובתי קפה. צימרמן גם אומר שהיה שמח להמשיך להוריד מסים, אבל מזכיר שהוא פועל במערכת סוציאלית נוקשה. "הכסף הזה לא הולך רק אלינו; אנחנו צריכים לתת חלק נכבד ממנו למחוז, וגודל החלק הזה קשור לרמת המס שאנחנו גובים. למשל, השנה נרוויח 210 מיליון יורו ממסים על עסקים, ו־80% מזה יילכו למחוז. אבל 20% מ־210 מיליון זה עדיין שווה", הוא אומר בחיוך. כשמגיעים למינימום המס הקבוע בחוק, 7%, התשלום העירוני למחוז כבר עולה על 100%.

שילוב בין קפיטליזם לסוציאליזם

מול הורדות המסים בעלות הגוון הקפיטליסטי, מה שצימרמן עושה עם הכסף הוא רק דברים לרווחת כלל התושבים. כחלק ממיתוג העיר כמקום מגורים אידאלי למשפחות צעירות, הגנים, בתי הספר והצהרונים כולם חינם, מגיל אפס. "זה עולה לנו עוד 1.8 מיליון יורו בשנה", הוא אומר. השנה גם הקימה העירייה קונסרבטוריון חדש למוזיקה בעלות של 4 מיליון יורו.

פרויקטים רבים אחרים נועדו לשפר את התשתיות בעיר. בין היתר, לאחרונה רכשה מונהיים בחזרה מעיריית דיסלדורף את הבעלות המלאה על חברת החשמל שלה, תמורת 20 מיליון יורו. כמחצית ממניות חברת החשמל המקומית נמכרו ב־2002 על ידי עיריית מונהיים משום שנזקקה למזומנים. עוד שוקדת כיום העירייה על פרויקט אינטרנט גדול שיחבר את כל הבניינים בעיר לסיבים אופטיים, מה שיעלה לדברי צימרמן 21 מיליון יורו בשש השנים הבאות, על הקמת מחלקת עסקים משודרגת בעירייה, מחלקת כיבוי אש חדשה, חידוש מרכז העיר ופיתוח התיירות המקומית.

פותח את הפסטיבל העירוני

חוגג בטקס מסורתי של מועדון הקליעה המקומי

מציג לעיתונאים את המוטו השנתי לפסטיבל העירוני: אגדות ילדים

אני מנסה להבין את האידאולוגיה שמאחורי השילוב הזה בין קפיטליזם לסוציאליזם. "הדברים החברתיים שאנחנו עושים הם באמת דברים שהסוציאל־דמוקרטים דוגלים בהם, אבל מצד שני אנחנו יודעים שצריך להשיג את הכסף כדי לממן את זה, ומכאן צמח מס העסקים הנמוך. זה רק כלי להשיג את הכסף, זו לא אידאולוגיה. מה שעבד לאורך כל הקמפיין שלנו לראשות העירייה זה שהתמקדנו באינטרסים של צעירים, של משפחות עם ילדים. ואף ששתי המפלגות הגדולות ניסו במהלך הקמפיין לפנות לאוכלוסייה המבוגרת ולהגיד 'אל תצביעו להם, הם דואגים רק לצעירים', עדיין קיבלנו הרבה קולות גם מהאוכלוסייה הזאת, בעיקר בבחירות האחרונות".

יש שמבקרים את שיטת הורדת המסים שלך. למשל, ראש העיר השכנה לנגרפלד אומר שבטווח הארוך זו שיטה הרסנית. וזה באמת מעלה תהיות - מה יקרה אם כולם ינהגו כמו שאתה נוהג?

"במשך תקופה ארוכה בלנגרפלד היתה רמת מס הרבה יותר נמוכה משלנו, ועכשיו זה הפוך וזה מכעיס את הפוליטיקאים של לנגרפלד. עקפנו אותם".

הם לא יכולים להוריד את המס שלהם עוד?

"לא, זה עובד רק אם אתה יכול להעלות משמעותית את ההכנסה ממסים. אחרת זה לא שווה. לנגרפלד חושבת להוריד את המסים עכשיו, אבל התקבולים שלה גם ככה נמוכים והיא לא יכולה להרשות לעצמה להפסיד בלי הבטחה שחברות חדשות יגיעו לעיר - הבטחה שאין להם כרגע.

"באופן כללי, לשאלתך, רוב החברות שהבאנו למונהיים לא עברו מתוך המחוז שלנו אלא ממקומות אחרים, כך שהעשרנו את המחוז. אלה חברות שיש להן יחס רווחים־עובדים גבוה מאוד, כך שהן מאוד גמישות ויכולות לעבור לאן שהן רוצות במהירות כדי ליהנות ממס נמוך. המעבר לא דורש מהן לפנות מפעל או משהו כזה".

צימרמן נותן כדוגמה את איקאה, שלדבריו רוב חנויותיה בגרמניה מצליחות לשלם את מסיהן בהולנד, שבה המס נמוך הרבה יותר מבגרמניה. "לחברות הגדולות והעשירות יש מחלקות שלמות שעוסקות בתכנון מס. במחוז שלנו ישנו המס המקומי הגבוה ביותר בכל גרמניה, ולכן כמו איקאה, הרבה חברות מקפידות לשלם את מסיהן מחוץ לאזור הזה, לדוגמה בבווריה או בברנדנבורג, שם המס הוא מאוד נמוך, או אפילו במדינות שכנות כמו הולנד ושוויץ. מונהיים היא אחת הערים היחידות באזור שמציעה מסים נמוכים, ולכן משמשת אלטרנטיבה למקומות האחרים שהזכרתי. וחברות גרמניות בכל זאת מעדיפות לשלם את המס שלהן בגרמניה, אם הוא נמוך מספיק".

אבל זה באמת משחק של כלכלה חופשית, שבו כל אחד מנסה למשוך אליו את החבל כדי לקבל את הכסף. מה קורה כשחברה מחליטה לעבור אליך ממקום שבו שיעור המס גבוה יותר, וכתוצאה מכך 50 עובדיו הנוכחיים מאבדים את מקום עבודתם?

"אני אענה על זה בכובע הקפיטליסטי שלי: נראה שהם היו מאבדים את העבודה שלהם בכל מקרה, כי יש הרבה מקומות בעולם בכלל ובגרמניה בפרט שבהם החברות האלה יכולות לשלם את המסים שלהן. חוץ מזה, הרי אנחנו צריכים לתת כמעט 80% מהכנסותינו למחוז, אז אנחנו חולקים את העושר הזה עם מקומות אחרים".

האם היית משנה את השיטה הזאת ובוחר לשלם פחות למחוז?

"לא, זה בסדר. ידענו את כל זה לפני שהחלטנו להוריד מסים. אבל עכשיו יש תשלום חדש, שנקרא 'מס סולידריות', שממשלת המחוז של נורדריין וסטפליה הטילה כדי לעזור לערים באזור שיש להן חובות גדולים. זה עולה לנו מהשנה שעברה 23 מיליון יורו בשנה, וזה משהו שאנחנו לא ממש שמחים לגביו כי כשלמונהיים היו חובות גדולים היא לא קיבלה שום סיוע כזה".

טירת הכרמל על הריין

באוקטובר הגיע צימרמן לביקור בארץ כדי לחגוג עם טירת הכרמל 25 שנה של ברית ערים תאומות פעילה. על קירות לשכתו תלויות תמונות רבות של משלחות הנוער מטירת הכרמל שביקרו במונהיים במשך השנים, והוא מספר לי בגאווה שבשנות התיכון שלו הוא היה חבר במשלחת גומלין שיצאה לביקור בארץ. עוד מתנוססת בלשכתו תמונה של "פארק מונהיים" שהוקם ליד טירת הכרמל אחרי השריפה בכרמל, במימון מחוז נורדריין וסטפליה.

אתה מחליף טיפים מקצועיים עם ראש עיריית טירת הכרמל?

"אני לא יכול כי הוא הרבה יותר מנוסה ממני, כבר בקדנציה הרביעית שלו. אבל אני חושב שמה שדומה בינינו זאת הדינמיות, הרבה שינויים בשנים האחרונות. ראש העירייה (אריה טל) עושה פרויקטים גדולים שם; הם רוצים להכפיל את האוכלוסייה בשנים הבאות, שזה פרויקט ענק, והם קיבלו הרבה כסף מהממשלה כדי להטמין כבלי חשמל באדמה, כך שהשטח יוכל לשמש למגורים ועסקים".

אני חייבת לשאול, לנוכח צליל שמך: אתה יהודי?

צימרמן מחייך: "לא, אני לא יהודי, אבל יש לי קשרים חזקים לישראל. דוד שלי, נוצרי גם הוא, עבר לישראל לפני כ־30 שנה, התחתן וגר באשדוד. ואני נוסע לא מעט לבקר אותו ואת משפחתו".

אתה מתכנן להיות ראש עיר עוד הרבה שנים?

"נראה. עכשיו נבחרתי לעוד שש שנים, עד 2020. לא החלטתי עדיין מה לעשות אחר כך. נחליט ביחד במפלגה. אני לא רוצה לעשות את זה כל החיים ואני מפחד להגיע לנקודה שבה כולם כבר יחכו שאפרוש. חוץ מזה, כראש עיר אתה תמיד תחת איזה זרקור. קשה לפתח חיים פרטיים. זאת עבודה של 24 שעות ביממה, גם בסופי שבוע. אי אפשר לצאת בלי שאנשים ייגשו אליך, ישאלו, יתלוננו. אולי אחרי שאפרוש מראשות העירייה אחזור לתוכניתי המקורית להיות מורה לפיזיקה ולצרפתית".

אתה מתעניין בפוליטיקה הארצית?

"כן, אבל אני לא רואה אפשרות שזה יקרה כי אני בא מתוך מפלגה מקומית במונהיים. אני לא יכול פשוט לעבור מפלגה, ולא נראה לי שהיריבים הפוליטיים שלי פה מהמפלגות הגדולות יציעו לי להצטרף". אבל דווקא צימרמן אמור לדעת שהכל אפשרי.