פול גז בניוטרל: קובעי המדיניות גוררים רגליים
ההחלטה לפרק את שותפות מאגר לווייתן מגיעה באיחור, ולא מספיקה להצלת משק הגז בישראל מחוסר המעש של הפוליטיקאים והפקידים
1. חדלי אישים
חבורה של חדלי אישים. האנשים שמנהלים ומעצבים את המדיניות הכלכלית של המשק הישראלי הם פשוט חדלי אישים. הם לא מסוגלים לקבל החלטות, לפחות לא בפרק זמן סביר; הם לא מסוגלים לעמוד מאחורי החלטותיהם; הם לא מסוגלים להניע תהליכים; הם כושלים בנושאים הכי חשובים לעתיד שלנו - אם זו הזדקנות האוכלוסייה, הפנסיה או משק הגז, כפי שקורה עכשיו.
מאגרי הגז הם כנראה קטר הצמיחה העיקרי של המשק בשנים הקרובות. למה? כי גז טבעי הוא דלק זול, ודלק זול טוב לתעשייה. המעבר לגז במקום סולר, למשל, היה חוסך למפעלים המון כסף. תשאלו את מפעל הזכוכית פניציה, שעבר בזכות הגז מהתמוטטות כלכלית לפריחה. כשהמפעלים מייצרים בזול, הם מתחזקים בתחרות בחו"ל, ותיאורטית הם יכולים להוריד את מחירי המוצרים שלהם גם בישראל. כלומר יוקר המחיה יכול לרדת בגלל המעבר לשימוש בגז, לא רק דרך תעריפי החשמל והמים (תעשיית ההתפלה היא צרכן גז גדול) אלא גם דרך מחירי המוצרים.
כולם יודעים את זה. מאחרון הפקידים ועד לראש הממשלה. ומה הם עושים כדי להוציא את הפוטנציאל מהכוח אל הפועל ולהפוך את החיים שלנו לטובים יותר? כלום. סליחה, יש משהו שהם עושים - הם גוררים רגליים, מורחים זמן ומגלגלים אחריות מהאחד לשני.
מאגר הגז לווייתן. איש לא בדק מה עולה יותר - העובדה שלא יהיה גז מלווייתן כי העסק ייתקע, או המחיר העודף שנצטרך לשלם למונופול הגז אם נשאיר אותו כך צילום: אלעד גרשגורן
2. ההיפוך של גילה
ההחלטה של הממונה על הגבלים עסקיים פרופ' דיויד גילה - להפוך את הכיוון שנקט אותו עד כה, ולא לאשר ליצחק תשובה ולנובל אנרג'י להחזיק גם במאגר הגז לווייתן וגם במאגר תמר, כי יחד הם מהווים מונופול - היא עוד דוגמה לחדלות האישים של הפקידים והפוליטיקאים בירושלים.
שימו לב ללוחות הזמנים פה: גילה הכריז שהוא יוצא לשימוע של שותפות הגז בספטמבר 2011, לפני יותר משלוש שנים. השימוע הזה הסתיים במאי 2012, לפני שנתיים וחצי. מאז ועד היום נטה גילה לכיוון אחד: להכריח את תשובה ונובל למכור את אחזקותיהם במאגרי הגז הקטנים יותר כריש ותנין בתמורה שיישארו במאגרים הגדולים, בטענה שזהו הפתרון הפרקטי ביותר. למה? כי האלטרנטיבה הראויה יותר - להודיע לתשובה ולנובל שהמדינה מפרקת את המונופול שלהם - תגרור את המדינה לבית משפט לשנים ארוכות, ובינתיים משק הגז ייתקע, התעשייה תפסיד והציבור יפסיד. וזה, לפי גילה, עדיף פחות לכולם, גם אם יותר צודק.
אתמול הסתמן לפתע שגילה עומד לחזור בו, בין היתר בגלל הלחץ הציבורי שהפעילו בשבועיים האחרונים שני שחקנים מפתיעים - המשנה ליועמ"ש אבי ליכט וראש רשות החשמל אורית פרקש. שני אלה שלחו מכתבים, שנמסרו גם לתקשורת, ובהם התריעו מפני כוחו של מונופול הגז. הוסיפו לזה את העובדה שאנחנו במערכת בחירות, והנה מתכון בטוח לרגולטור שצריך לחזור בו מעמדתו.
3. למצוא מהר פתרון חלופי
החלטת גילה טובה ורעה בעת ובעונה אחת. טובה משום שהיא משרתת את הצדק ואת הציבור הישראלי. הלה ייצא נשכר בטווח הארוך, גם אם בטווח הקצר ייפגע כלכלית, משום שהמדינה מודיעה לבעלי ההון שהיא לא תהיה לקוח שבוי בידיהם. התועלת שתצמח לציבור מהמסר הזה גדולה מהנזק שהיה עלול להיגרם לו הממשלה היתה נכנעת לתכתיבי בעלי ההון.
החלק הרע הוא שעכשיו כל העסק יעבור לבית המשפט, ולכו תדעו איך נצא מזה, ובעיקר מתי. לפחות תיאורטית, כל משק הגז יכול להיתקע בינתיים, ומי שיפסיד, כלכלית, הוא המשק הישראלי. אבל, ככל הידוע, איש לא בדק מה עולה יותר - העובדה שלא יהיה גז מלווייתן כי העסק ייתקע, או המחיר העודף שנצטרך לשלם למונופול הגז אם נשאיר אותו כמונופול. לא עשו את הבדיקה הזו בגלל מה שנכתב בסעיף הראשון - העסק הזה מנוהל בידי חדלי אישים שלא זזים, בטח לא בקצב הנכון.
האבחנה הזו מבוססת על הטיעון שלפיו האינטרס העליון של המשק הוא פיתוח מאגר לווייתן. למה? ראשית, כדי שהמשק הישראלי לא יהיה מחובר למאגרי הגז רק בצינור אחד כי אם בשניים. כיום אנו מחוברים בצינור רק למאגר תמר. אם מסיבה כלשהי, ביטחונית או טכנית, חיבור זה ייפגע - אספקת הגז למשק תיפגע וכולנו נשלם עוד 30% במחיר החשמל, כמו שאירע כשהופסקה הזרמת הגז ממצרים. שנית, מאגר תמר לבדו לא יודע לענות על ביקוש התעשייה הישראלית, ואם רוצים לספק לתעשייה עוד גז, צריך לפתח את מאגר לווייתן.
אבל את הטיעון הזה, לפחות את מרביתו, אפשר לעקוף. איך? עם צינור נוסף שייצא ממאגר תמר. במסגרת ההחלטה על ייצוא הגז מיוני 2013 החליטה הממשלה כי השותפות יקימו צינור נוסף, אך זו לא יושמה. וגם אם שותפות הגז לא יפרסו את הצינור, המדינה יכולה לעשות זאת בעצמה. משלם המסים יצטרך לשלם על כך לא מעט כסף - בין 600 מיליון דולר למיליארד - אבל בתמורה הוא יקבל ביטחון שהגז ימשיך לזרום. זה לא יפתור את היצע הגז, אבל בשביל זה המדינה יכולה להחליט, למשל, על פיתוח מאגרים נוספים שטרם פותחו (למשל, מאגר ערן מדרום לתמר).
בסיפור הזה הממונה על התקציבים פשוט נרדם בשמירה: הוא יכול להחליט להשקיע 600 מיליון דולר ולהרים עוד צינור. למשרד הביטחון יודעים לשלם הרבה יותר כסף כשצריך. אבל בשביל זה צריך מנהיגות.
לגרור רגליים כולם יכולים. מעטים ואמיצים מסוגלים באמת לעשות. אם אריאל שרון הצליח להכריע ולהוציא את ההתיישבות מגוש קטיף, ראש הממשלה יכול להחליט שהוא לוקח את עניין הגז לידיים.
4. האחריות היא על ראש אגף התקציבים
הפוליטיקאים פועלים רק בטווח הקצר, ולא ששים לצאת לקרב חזיתי מול בעלי ההון או להסתבך עד צוואר בנושאים מורכבים. הם אוהבים שירים פשוטים, שירים בשני אקורדים. מי שהיה יכול להרים את העניין הוא אגף התקציבים באוצר, ובעיקר ראש האגף אמיר לוי. כשאגף התקציבים רוצה לעשות משהו, הוא עושה אותו. זה מלווה לעתים בדורסנות ובכיפוף יתר משרדי הממשלה, אבל כשזה חשוב לו וכשהוא מאמין שזה חשוב למדינה, הוא עושה זאת.
תקופת הבחירות משתקת את הפוליטיקאים אבל דווקא נותנת לפקידים, ובעיקר לאגף התקציבים, אורך נשימה לפעול. יתכבד נא הממונה על התקציבים וייכנס עמוק בעובי הקורה, ינכס סמכויות לעצמו ולפחות יכין את התשתית לממשלה הבאה שתקום, לקבל החלטה שמכריעה לכיוון כלשהו ועושה חסד גדול לציבור הישראלי ולעתיד ילדינו. אם זה לא יהיה הנושא המרכזי של הבחירות הקרובות, כפי שהיה ראוי שיהיה, לפחות שהפקידים יעשו עם זה משהו אחת ולתמיד במקום להמשיך לגרור רגליים.
