מה דלק ונובל אנרג'י יכולות ללמוד מישראכרט?
מיטב המוחות המשפטיים סביב החברות בודקים האם ניתן לתקוף את החלטת הממונה על ההגבלים לסגת מהצו המוסכם בעניין לווייתן. מה ניסיון העבר מלמד?
- משרד האנרגיה נגד דיויד גילה: פירוק שותפות הגז לווייתן - פגיעה משמעותית במשק האנרגיה
- הפתרון המסתמן: דלק עשויה לוותר על אחזקותיה בתמר
- רשמית: גילה החליט לפרק את שותפות לווייתן
כמו בכל סוגיה משפטית, דעות המומחים נחלקו לכאן ולכאן. היו שסברו שניתן "לגרור" את גילה לבית הדין להגבלים ולדרוש ממנו שיכפה עליו את הפשרה. אלא שעיון בפסקי דין של בית הדין מעלה שניסיון כזה כבר נכשל בעבר. יתרה מזאת, מסתבר שבית הדין כבר אפשר בעבר לממונה לבטל צו מוסכם, גם לאחר שהוא הוגש כבר לאישורו. כלומר בשלב מתקדם הרבה יותר מזה שבו נמצאות דלק ונובל אנרג'י – טרם הגשת הצו לבית הדין.
באוגוסט 2002 פנה הממונה על ההגבלים דאז, דרור שטרום, לבית הדין וביקש לאשר צו מוסכם שאליו הגיע עם בנק הפועלים וחברת כרטיסי האשראי ישראכרט, ובו הוראות לגבי העמלות הצולבות. במסגרת הצו, ישראכרט התחייבה לשורה של צעדים, למשל הפחתה מדורגת של שיעורי העמלה המרביים הנגבים על-ידיה מבתי עסק. בשל הליך מקביל של הרשות מול חברת ויזה, עיכב בית הדין את ההחלטה בעניין הצו עד אשר יסתיים עניין ויזה.
קידוח לווייתן
אלא שבמאי 2005, כשלוש שנים לאחר הגשת הבקשה למתן צו מוסכם בעניין ישראכרט, הגיש הממונה לבית-הדין הודעה על משיכת הבקשה למתן צו מוסכם. במקביל, הוא הכריז על ישראכרט כמונופול בסליקת כרטיסי החיוב ישראכרט ו-MasterCard. בהמשך, הממונה הודיע על כוונתו לתת לישראכרט הוראות שמטרתן לפתוח את השווקים הרלוונטיים לתחרות.
ישראכרט והפועלים התנגדו כמובן למשיכת הצו. הן השמיעו טענות שמזכירות מאוד את הקולות שנשמעו בימים האחרונים מכיוון דלק ונובל אנרג'י. כך למשל, הן טענו כי ההסכמה בינן ובין הממונה היא חוזה שלטוני, ואין אינטרס ציבורי חיוני המצדיק השתחררות ממנו. הממונה מצדו טען בתגובה כי בשלב בו ההסכמה בינו ובין החברות טרם קיבלה תוקף של צו מוסכם, אין כל מניעה שיחזור בו מבקשתו. הוא טען ששלוש שנים לאחר הגשת הצו המוסכם, ובשל כך שטרם אושר ולא נמצא פתרון לבעיות התחרותיות בשווקים הרלוונטיים, הוא סבור כי טובת הציבור מחייבת אותו למשוך את הצו במטרה לקדם את התחרות בשווקים אלו בדרך אחרת.
מי שעמדה באותם ימים בראש בית הדין הייתה השופטת (בדימוס) מיכאלה שידלובסקי-אור. "בית-הדין לא יכול לכפות על הצדדים, ובהם הממונה, תוכן הסכמה שאינו מקובל עליהם", היא כתבה בפסק הדין שבו הורתה על משיכת הצו. "הדבר נכון גם להסכמה שהייתה מקובלת על אחד הצדדים בשעתו, וכעת הוא חוזר בו ממנה".
"נניח כי בקשתו של הממונה למתן צו מוסכם תעמוד בעינה על כורחו", הוסיפה השופטת, "הרי שבבואו לדון באישור ההסכמה, בית-הדין לא יוכל להתעלם מעמדתו של הממונה כי מתן צו מוסכם אינו עולה בקנה אחד עם אינטרס הציבור בקידום התחרות בשווקים הרלוונטיים. זאת במיוחד שעה שהממונה כבר הפעיל ועתיד להפעיל סמכויות אחרות המוקנות לו בחוק ההגבלים העסקיים. כפיית הסכמה הר כגיגית על מי שהיה צד להסכמה בעבר, חוטאת למהותו של הליך למתן צו מוסכם ואין בה כדי לשרת את תכלית חוק ההגבלים העסקיים".
