חקר ביצועים: השבוע של בנימין בן אליעזר, גליה מאור ושרגא ברוש

פירוק מונופול הגז - לא בגלל המחיר

באיחור של יותר משבועיים נזכר מנהל רשות הגז אלכסנדר וורשבסקי להגיב לעמדתה של רשות החשמל בנוגע לאופן שבו יש להתמודד עם מונופול הגז. באופן לא מפתיע, הוא יישר קו עם משרד התשתיות שאליו הוא משתייך, והצטרף למתנגדים לכוונת הממונה על הגבלים עסקיים להכריז על מאגר לווייתן כהסדר כובל. וורשבסקי הצטרף בכך לכמה כלכלנים ובכירים במגזרים העסקי והציבורי, שיצאו להתקפה חמושים באקסלים עם נתונים מהעולם כדי להוכיח שמחירי הגז בישראל אינם גבוהים מדי, שצירוף של שחקן נוסף לא בהכרח יביא לירידת מחירים, ושדואופול לא תמיד טוב יותר ממונופול, ולעתים אף גרוע יותר. עם כל הכבוד למבקרים המלומדים והפחות מלומדים, הם שכחו שתחרות היא לא רק מחירים. גם אם שחקן נוסף יביא להתייקרות הגז, העובדה שמשאב כה חשוב יהיה שבוי של מונופול מצדיקה תשלום של עוד כמה שקלים. אי אפשר להשאיר בידיים של יזם אחד מדינה שלמה, שהיא אפילו לא הלקוח המרכזי שלו. זה הרבה יותר יקר.

גלית חמי

יצחק תשובה צילום: גיל יוחנן, Ynet

נשיא חדש־ישן לתעשיינים

היו שנים שבהן התאחדות התעשיינים היתה גוף דומיננטי, עם השפעה משמעותית על המשק וגישה חופשית לשרים הכלכליים. בשנים האחרונות, בימיו של שרגא ברוש ואחריו בימיו של צביקה אורן, איבדה ההתאחדות ממעמדה ונהפכה לצל של ההסתדרות, בלי בני ברית בממשלה, אפילו בלי כתובת סמלית (כשמשרד התמ"ת שינה את שמו למשרד הכלכלה). השבוע חזר ברוש לראשות ההתאחדות, במערכת בחירות תוססת שהחזירה קצת צבע ללחיים של הגוף הזה. ועכשיו, בלי עופר עיני בהסתדרות ובלי נפתלי בנט במשרד הכלכלה, יש לתעשיינים גם הזדמנות אמיתית להחזיר לעצמם את הדומיננטיות. זה מחייב אותם לא רק להחליף את הראש, אלא גם להכיר בשינוי שעוברת החברה בישראל על רקע המחאה החברתית ולהפסיק להתייצב אוטומטית מאחורי הרווחיות העודפת של חברות מונופוליסטיות, או להפסיק להתנגד מיידית לכל שינוי במדיניות המס שמיטיבה עם החברות הגדולות.

נעמה סיקולר

שרגא ברוש צילום: אוראל כהן

בן־אליעזר בידיו של וינשטיין

פטרונו הפוליטי הראשון של בנימין בן־אליעזר, עזר ויצמן, נחלץ מאישום פלילי על קבלת שוחד מהמיליארדר אדוארד סרוסי. היועץ המשפטי דאז אליקים רובינשטיין מחל לו בשל גילו, בריאותו והסכמתו לפרוש מהנשיאות. גם פואד רצה להיות נשיא, אבל הדמיון לויצמן מסתכם כרגע בסיכוי להיחלץ בשל גילו ובריאותו. אם לא, גורלו עלול להיות כשל נשיא וחבר נוסף שלו, חוסני מובארק, שהובל למשפטו חולה וחלש. ובכל זאת, היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין יכול למצוא דרך ביניים: לא לוותר, גם לא ללכת למשפט, אלא להוביל להסדר כלשהו שיכלול הרחקה לצמיתות מהחיים הציבוריים, הטלת קלון, חילוט הכספים וקנס משמעותי.

משה גורלי

בנימין בן אליעזר צילום: ישראל הדרי

טכנולוגיה זה לא רגש

בדוכן לא גדול, באירוע הפתיחה של תערוכת הטכנולוגיה הענקית CES השבוע בלאס וגאס, הסתתר לו שעון חכם שמזהה רגשות. רק לוחצים על כפתור, השעון בודק כמה מדדים פיזיולוגיים - והופ, תחושותיך נחשפות על המסך הקטנטן. כלומר, תיאורטית. מעשית, בכל פעם שניסיתי להשתמש בשעון, הוא התלונן שאני זז יותר מדי. אפשר לראות בזה אתגר טכנולוגי, או משל בודהיסטי על הניסיון חסר התועלת לתפוס את הזמני. תלוי איך מרגישים לגבי זה.

דור צח

פיקוח חדש על חברות הדירוג

הדו"חות הכספיים של חברות הדירוג אינם מעניינים אותי. גם לא מספר הדירוגים ועדכוני הדירוג שהן מבצעות מדי שנה. בטח שלא החומר השיווקי שלהן. החשיפה של כל אלה, שנגזרת מהחוק החדש לפיקוח על חברות הדירוג, היא לא זו שתשפר את עבודתן. גם אינספור האגרות שהחוק מטיל עליהן לא יעשו זאת. כל חבילת הפיקוח שיצאה לדרך השבוע, בהנהגתו של יו"ר רשות ניירות ערך שמואל האוזר, פשוט עושה שם רע לרגולציה. אוסף של נהלים, עיצומים כספיים והררי מידע אינם תורמים למקצועיות של החברות ושל הדירוגים. אם הרגולטור סבור שחברה או חברות מסוימות ניפקו בעבר דירוגים לא מקצועיים, או אפילו לא אמינים כתוצאה מהטיה במרמה וניגודי עניינים — הוא צריך לטפל באלה לעומק, ובחומרה. אין סיבה להטיל רגולציה חסרת פרופורציות, לא יעילה ויקרה על ענף שלם, שנוי במחלוקת ככל שיהיה.

אמיר זיו

שמואל האוזר צילום: עמית שעל

רולס רויס פני האי־שוויון

2014, שנה של צמיחה אטית, סכנת דפלציה וקריסת מחירי הנפט, היתה גם שעתה הטובה ביותר של יצרנית מכוניות היוקרה רולס רויס ב־111 שנות קיומה. היא מכרה 4,063 מכוניות והשלימה שנה חמישית ברצף של עליות. רוב הקונים היו אמריקאים, עדות לצמיחה החזקה שהפתיעה שם השנה, אבל גם באירופה נרשם זינוק של 40% על רקע צמיחה של כמעט 0%. אם בתחילת השנה תומס פיקטי שם במרכז סדר היום הכלכלי את סוגיית האי־שוויון, בסוף השנה התברר שהצלם שלה הוא ארבעה גלגלי יוקרה.

תמר טוניק

לאומי ראשון בהתנערות

מנהלי בנקים אוהבים לספר - בגאווה אבל גם בציפייה להערכה, אם לא לחמלה - על המורכבות הגדולה של התפקיד שלהם, על האחריות הכבדה. הם אף פעם לא מדברים על הסיכון. ובאמת, למה שידברו. הרי אם יש בסביבה סיכון, הם תמיד יכולים להתנער מהאחריות ולהתכחש למורכבות. ככה זה בבנקים: כשהכל עובד המשכורת דופקת כמו שעון, במיליונים. כשמשהו משתבש קוראים לזה תקלה במהלך העסקים הרגיל - מה לעשות, לפעמים חלק מהסיכונים מתממשים. יש מעילות, הלוואות כושלות, קורה, ומי שמשקיע בבנק צריך לדעת לאן הוא נכנס. אבל כשמשהו גדול משתבש, משהו ענק, למשל כזה שמתאר בפרוטרוט כיצד סייע בנק לאומי להעלמות מס של אמריקאים, בכוונת מכוון, ונענש על זה ב־1.7 מיליארד שקל (לא סופי), זו לא תקלה. זה לא סיכון אפשרי שהמשקיעים צריכים להביא בחשבון. זה סיכון שהבכירים צריכים להביא בחשבון. והם צריכים לשלם עליו מחיר אישי.

גולן פרידנפלד

גליה מאור צילום: אוראל כהן

גלנט עובר (מסך) לפוליטיקה

אומרים שמפלגות נכבדות, לא חשוב מאיזו עדה, ערכו סקרים בשאלות נוקבות כגון איזה אלוף יותר אטרקטיבי למצביעים, יואב גלנט או עמוס ידלין למשל. הסקרים משקפים כנראה העדפה סתמית, מתנדנדת, שנשענת במידה רבה על היכולת שהפגינו המועמדים באולפני הטלוויזיה. מה הם מספרים לנו על כישורי המועמדים? מה הם מנבאים על תרומתם בכנסת הבאה? שום דבר ולא כלום. כך מקבעת הטלוויזיה את הדור הבא של הפוליטיקה. גלנט היה קצין מוערך, אבל הוא קוסם למצביעים ולמפלגות הבוס משום שהוא מלהטט באולפנים יותר מידלין, שחזותו הממושקפת לא מסגירה את עברו המרשים בצה"ל. אם ידלין חכם יותר, מנוסה יותר, ערכי יותר - למי אכפת? העיקר לנופף בידיים במרץ כשהמצלמות דולקות. טוב, עכשיו בואו נדבר על כוכבי טלוויזיה שקופצים בימים אלה לפוליטיקה בלי שום עדות לכישוריהם וסגולותיהם, למעט כמובן היכולת לדבר ולנופף בידיים.

יואל אסתרון